מצוקת ההורות בעידן המודרני – הפרק השני מתוך "הורים כבני אדם", ספרית פועלים, 1997

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

הפרק השני מתוך הספר "הורים כבני אדם". בפרק נדונות ארבעת הסיבות העיקריות למצוקתם הגוברת של הורים בעידן המודרני: מעבר מחברה מסורתית-סמכותית לחברה מודרנית-דמוקרטית; או ירידה בתלותם של ילדים בהוריהם בחברה של תקשורת-המונים; מקומו המרכזי המוגזם של הילד במשפחה; והשפעת תורות פסיכולוגיות על רגשי אשמה הוריים.

"לו אפשר היה לשאול ציפור

אם זה נעים לעוף בתוך שמיים,

אולי היינו מגלים דבר הפוך –

שציפורים מפחדות מזה שהן

צריכות להיות גבוה ולעוף"

(מתוך: "אולי…" מאת מירה מינצר-יערי)

המצוקה

"אני חושבת לעצמי פעמים רבות, איך הורי גידלו בהצלחה שישה ילדים בחדר אחד, בלי טלוויזיה, בלי יועצים; ואני – עם שני ילדים – לא מצליחה להסתדר, ומרגישה כה אבודה! וזאת כאשר לרשותי עומדים עוזרת, טלוויזיה, וידיאו, מחשב ואמצעי-נוחות מגוונים כמו טיטולים ואוכל מוכן. אז נכון שהורי עשו טעויות ואנחנו איננו ילדים מושלמים, אבל לפחות הם היו בטוחים בעצמם וידעו מה הם עושים. אני, לעומת זאת, מתלבטת בכל דבר, מהססת בבחירת תגובותי. והכי קשה – שבסופו של דבר, אחרי כל המאמצים שלי, אני גם מרגישה כישלון!"

לפעמים אדם תמה: כמות ספרי ההדרכה ואפשרויות הייעוץ העומדים כיום לרשות הורים, רבים מאשר אי פעם. ובכל זאת, מצוקת ההורים גדולה וסימני השאלה רבים. גם האמצעים הטכנולוגיים הרבים, שהעולם המודרני מציע להורים כדי להקל עליהם בביצוע תפקידם – כמו טיטולים, טלווויזיה, וידיאו, מחשב, מגוון חוגי העשרה – אינם יכולים לפתור דילמות הוריות בסיסיות כמו: הצבת גבולות, שכר ועונש, דרכי תקשורת נכונות וכו'.

משימת ההורות היתה תמיד משימה קשה. כיום היא קשה שבעתיים. בהסתכלות היסטורית נראה בבירור, שתפקיד ההורות מסתבך והולך. ההורה המודרני חווה פער גדול בין מה שהוא מצפה מעצמו להיות לבין מה שהוא מרגיש שהוא מסוגל לבצע בפועל. הוא חש סתירה פנימית הולכת ומחריפה. מצד אחד, הוא היה רוצה להיות הורה ליבראלי, המסוגל להבין את הצורך של ילדו לבטא רגשות קשים, כאשר הוא מתוסכל. מצד שני, הוא מרגיש חסר-סבלנות, כועס ומתוסכל, כאשר התנהגויות עצבניות של ילדו נמשכות עוד ועוד. הוא מנסה להעניק לילדו את כל הטוב שבעולם, שהוא עצמו כילד, לא קיבל, והוא מרגיש כעס רב, כשילדו לא מעריך נתינה זו שלו. הוא רוצה לחנך את ילדו כהורה נאור – ללא צעקות וללא מכות, עם הרבה אהבה וחום, אך שערו סומר ודמו גועש, כשילדו מעיר אותו בעקביות בשעות המנוחה.

זאת מצוקת ההורים בעידן המודרני: ההורה של היום יודע יותר מהוריו, אך מרגיש פחות בטוח מהם. בעוד שהציפיות החברתיות מההורים לא פחתו, ואולי אף גדלו, ועל אף שהורים משקיעים כיום יותר מאשר אי פעם בלהיות "הורים טובים" – תחושת הבטחון העצמי שלהם קטנה מאוד. הורים מרגישים כיום, שאינם מצליחים לחיות את האידיאלים הסותרים של תרבותנו על "מהות ההורה הטוב": להיות הורה משקיע, אך גם איש-קריירה מצליח; להיות אמא טובה, אך גם אשה עצמאית, שמגשימה את ערכי הפמיניזם; להיות הורה דמוקרטי, אך גם מחנך תקיף בהצבת גבולות; לתת מעצמי לילדים ולפתח בהם את הבחינה הרגשית, אך גם לחנכם להסתגל כהלכה לאמצעים טכנולוגיים מודרניים מנוכרים, וכו'.

התוצאה היא שהורים מרבים לדווח כיום על תחושות חוסר-אונים, כישלון ואובדן-דרך באשר לגידול ילדיהם. התלבטויותיהם רבות. האם לגשת לתינוק כל פעם שהוא בוכה, כמו שמורה תחושת הבטן, או ללכת בעקבות המלצת הפסיכולוגית ברדיו – "יש להשתדל לא להעביר לתינוק את חרדות ההורה"? ואולי נכון יותר לעשות כעצת הפסיכולוג, שכתב בעיתון, שתינוק לעולם אינו בוכה סתם, ומצוקה בגיל הרך חייבת טיפול דחוף; לקום אליו, אם כך, או לא לקום? מה לעשות כשהילד לא קם בבוקר לביה"ס? האם להכריחו למלא חובות, או להבין שמדובר בקושי חולף? ואיך להתמודד עם חוצפת המתבגר, המעז פניו נגדנו יותר ויותר? ומה לעשות עם תחושת איבוד השליטה לגבי בן ה-16, שכבר איננו יודעים עם מי הוא מסתובב ומה הוא עושה?

כיצד ניתן להסביר את מצוקתם הגוברת של הורים בעידן המודרני? מדוע יותר ויותר הורים מרגישים פחות ופחות בטוחים בעצמם, על אף הגידול הדרמטי בידע ובהבנה? הסיבות העיקריות לכך הן לדעתי ארבע:

"זה כבר לא מה שהיה פעם", או מעבר מחברה מסורתית-סמכותית לחברה מודרנית-דמוקרטית;

"הם לא צריכים אותנו", או ירידה בתלותם שלילדים בהוריהם בחברה של תקשורת-המונים;

"בשביל מי אנחנו עובדים, אם לא בשבילם?" או מקומו המרכזי המוגזם של הילד במשפחה;

"אנחנו תמיד אשמים", או השפעת תורות פסיכולוגיות על רגשי אשמה הוריים.

"זה כבר לא מה שהיה פעם"

מעבר מחברה מסורתית-סמכותית לחברה מודרנית-דמוקרטית

"כשחזרתי בהיותי ילד מאוחר הביתה, לא חשב אבי פעמיים. הוא העניש אותי מיד. פעם זה היה איסור לצאת מהבית באותו חודש. פעם זו היתה סטירה מצלצלת. לא עזר לי הבכי או המחאה. עמדתו היתה איתנה ונחושה. כילד נעלבתי, כעסתי ונטרתי לו טינה. כיום, כמבוגר, אני מתייחס לזה אחרת, כי אני מבין את החשיבות שבהצבת גבולות ברורים לילדים. אבל כהורה אני חש חוסר אונים גדול. אם בני חוזר מאוחר, אני חושש להענישו. אני פוחד שמא אני טועה. אני יודע שהורים אחרים מרשים לילדיהם לחזור מאוחר יחסית. יש גם הורים שלא מגבילים את ילדיהם כלל. אני שואל את עצמי: אולי הם צודקים ואני טועה אולי? אני מיושן בדעותי? איני רוצה להכות את ילדי. אני משוכנע שאין זו דרך בריאה להכות ילדים. אבל הייתי רוצה לפעול בצורה יותר החלטית עם ילדי מבלי להתלבט בכל פעם מחדש. כשאשתי טוענת כלפי שאני קשוח מדי, אני מבטל את דבריה ותוקף אותה על גישתה הרכרוכית והמפנקת. אבל בתוכי אני לעתים מצדיק אותה ומאשים את עצמי! איך אפשר ככה לחנך ילדים?"

במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית איבדו הורים את הקודקס התרבותי, שיכול היה להנחות אותם כיצד לנהוג בסיטואציות חינוכיות שונות. ההורות הפכה למקצוע, שדורש מיומנות מיוחדת, וצריך ללמוד אותו. כבר לא מדובר רק בתהליך טבעי, אינסטינקטיבי, שכדי להצליח בו אפשר להשתמש בנסיון שנרכש במשפחות המוצא.

עד תחילת המאה היתה משימת ההורות ברורה מאוד. כל אחד למד מהוריו איך להיות הורה, והכל התבסס על חשיבה סמכותית ואווירה כלל-עולמית של הירארכיה. הכל היה מוגדר – מה מותר ומה אסור. היה ברור שההורים, ובעיקר האב, הם הסמכות. לילדים לא היו זכויות רבות מדי ובודאי לא הייתה להם האפשרות לומר את המילה האחרונה. לשני הצדדים היו פחות יסורי מצפון ופחות כעסים מצטברים.

ואילו היום, ברור להורים שאינם רוצים לגדל ילדים בצורה סמכותית כמו שהוריהם גידלו אותם, אבל כלל לא ברור להם מהי הדרך האחרת. המסורת כבר אינה מספיקה, שכן הרצון להשתייך לעולם המודרני מלווה בהתרחקות מודעת ומכוונת מגישות מסורתיות לחינוך ילדים. המעבר ממשפחה מסורתית למשפחה מודרנית מאופיין במעבר כולל, מגישה הורית סמכותית לגישה הורית דמוקרטית. הגישה הדמוקרטית מאפשרת, אמנם, יחסים של שיתוף-פעולה ושיוויוניות, אך גם מעוררת חרדה ובלבול בגלל עמימותה. ככל שגדלה הפתיחות – בד-בבד עם תהליךהדמוקרטיזציה – רבו האי-בהירות והבלבול. ככל שמתרבות ומתגוונות הנורמות החברתיות, כן קשה יותר הבחירה וההחלטה. באין קו מנחה – נוצרת מבוכה.

באחד מחוגי ההורים השתתף זוג צעיר, נהג מונית ואשתו, הורים לשלושה ילדים: שתי תאומות בנות שנתיים, וילדה גדולה בת שש וחצי, תלמידת כיתה א'. האב עלה לארץ בגיל צעיר ממדינה מזרח-אירופית. אשתו אינה עובדת. באחת מהפגישות הראשונות של חוג ההורים, התפרץ האב והטיח:

"אני מאשים את הפסיכולוגים, שלא מלמדים הורים מגיל צעיר איך צריך לגדל ילדים. אני גדלתי בחו"ל בשיטת חינוך שונה לגמרי ממה שנהוג בארץ. חינוך נוקשה מאוד עם כבוד לאבא ולאימא. פה הכול כל-כך מתירני, בלי גבולות. הילדות שלי משתוללות בסלון, מוציאות בגדים, עושות מה שהן רוצות, ואני ואשתי מרגישים חסרי אונים. אני רוצה שמישהו יסביר לי איך צריך לחנך אותן לסדר יום: שיקומו בזמן, שילכו בזמן לגן ולבית הספר, שיאכלו יפה, שידעו להעריך נכון כסף! אני רוצה שיסבירו לי מתי ילדה בכיתה א' צריכה ללכת לישון. הבת שלי הולכת לישון ב-22.00, ואני חושב שזה לא בסדר, אבל אני לא יודע אם אני צודק".

גם כאשר הורים מתאמצים לשמור על סמכותם, אין הדברים ברורים להם עצמם עד הסוף, וכתוצאה מכך לא תמיד הם מובנים גם לילדיהם.

מהו סדר הישיבה ליד השולחן? במשפחת המוצא שלי ושל הורים רבים אחרים היה סדר מקומות קבוע. האב ובדרך כלל גם האם ישבו בכיסאות מסוימים ולא עלה על דעתנו לשנות סדר זה. במשפחה החדשה שלי לא הקפדנו מעולם על כך. כל אחד ישב היכן שרצה. הרגשנו נוח עם זה. בשלב מסוים, נוצרה בכל זאת נורמה כשאני יושב בראש השולחן, שהיה בצורת מלבן. התחלתי לשים לב לכך, וגם אהבתי את זה. הרגשתי הכרה של בני המשפחה במעמד המיוחד שלי במשפחה ונהניתי מכך. כשבני האמצעי התבגר, החל ל"איים על מעמדי". מדי פעם הוא תפש את מקומי. כאשר הערתי את תשומת ליבו, טען שבמשפחה שלנו אין מקומות קבועים. הרגשתי מבוכה רבה לדון איתו בנושא זה. מצד אחד, אני מסכים איתו, ובוודאי שאיני רוצה סדר הירארכי נוקשה במשפחתי – נראה לי די מטופש להתווכח על מקום ישיבה ליד השולחן. מצד שני, חשתי את עזות המצח שלו, את ההתגרות, ותהיתי אם אני צריך לוותר לו. אולי אני צריך להשתמש בהזדמנות זאת כדי לייצב נורמות המגדירות את ההבדל בין הורים לבין ילדים? אתם תוהים מה קרה? כיצד אנו יושבים ליד השולחן? קנינו שולחן עגול…

גם הילדים קלטו את תחושת השוויון ואת רוח הדמוקרטיה, השוטפים את המאה הזו. אין הם מכירים עוד בסמכות הוריהם. הילדים החליטו, שהמבוגר לא בהכרח רשאי להגיד להם מה לעשות, והם מבטאים זאת בהתנהגותם. הציות נגמר. ילדים בני חמש ושש אומרים: "אתם לא תגידו לי מה לעשות", וההורה עומד מבולבל. הרי ברור שהילד צריך לקום בבוקר, להכין שיעורים ולהתרחץ, אז מה לעשות?

הבעיה חריפה במיוחד בגיל ההתבגרות. הילדים כיום הם חלק מקהילות אלקטרוניות (ערוציהמוסיקה בטלוויזיה בכבלים, רשתות תקשורת מחשבים כדוגמת האינטרנט, וכו') וחברתיות בעלות נורמות וקודים התנהגותיים משלהן, שלעיתים עומדים בניגוד ואף בסתירה למסרים של ההורים במשפחה. למשל, קריאת ספרים, התנהגות מינית, ערכים חברתיים וכו'. בעימות הנוצר בין הורים נבוכים וחסרי ביטחון לבין ילדים הנהנים מתחושת כוח ושליטה – ברור מי הצד שמפסיד. הורים לילדים בגילאי העשרה, מרבים לספר על תהליכי "התדרדרות" מפתיעים של ילדם, שהפך בתוך זמן קצר מילד "טוב" ותמים, לילד פרוע ועוין.

למשל, משפחת ק' הגיעה לטיפול בגלל התקפות זעם קשות של בנם בן העשרה, עד כדי ניסיון להכות את האם. גם הילד עצמו נבהל מעצמו וביקש להגיע לטיפול. האם, אישה נעימה ונבונה, עובדת כחשבת במפעל. האב, אדם מתון, שקט, עובד בשירות המדינה. במהלך הטיפול ביטא האב תחושה חזקה של תסכול וחוסר-אונים באשר ליכולתו להשפיע מערכיו על בנו אל מול תרבות הרחוב. וכך הוא אומר:

"אני בא מקיבוץ. גדלתי על ערכים של אהבת המולדת והסתפקות במועט. ההנאה הגדולה שלי היא לטייל בארץ, אבל אין לי שום סיכוי לעשות את זה עם הילדים שלי. אני מזמין אותם לטיול בתקווה ללמדם ערכים של אהבת טבע ואהבת הארץ. אבל עוד בשלב של תכנון הטיול נוצר העימות: 'איפה נאכל ארוחת צהריים? אם זה לא במק'דונלדס, אני לא בא. וחוץ מזה, יהיו שם משחקי וידיו?' התפישה הנצלנית והריקה מתוכן הזו מקוממת אותי. זה מיד מוציא לי את כל החשק לטיול".

משפחה אחרת, משפחת נ' – זוג הורים ל-3 ילדים, שניהם בעלי מקצוע חופשי – הגיעה לטיפול בגלל תהליך התדרדרות מהיר של בנם הבכור, תלמיד כיתה ח' כיום, במעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים. ההורים בריאים בנפשם, יצירתיים בעבודתם, בעלי חוג חברתי עשיר, שמחים בדרך כלל בחלקם. והנה מול קשיי ההתנהגות של בנם גילו חוסר-אונים משווע. מספרת בלב דואב אם המשפחה:

"הבן שלנו היה 'ילד טוב ירושלים' עד סוף כיתה ו'. הוא אהב לעזור, התנהג בנימוס, השקיע בלימודים. לא הייתה לנו שום טענה נגדו. בתהליך מהיר ופתאומי, עם כניסתו לחטיבה, הוא השתנה. החבורה התחילה להיות חשובה לו יותר מאיתנו. הוא החל להתנהג איתנו בתוקפנות והשתמש במילים ובהתנהגויות שהביא מהחוץ. כל-כך היה חשוב לו להתקבל לחבורה, שהחל לעשן, לשקר, לברוח מבית הספר. נוצרו בינינו עימותים רבים. התחלנו 'ללכת על ביצים' בבית, כי פחדנו מהחרפת התופעות. אבל זה כנראה רק נתן לו תחושה של כוח. הוא רצה עוד ועוד. הוא ניסה אותנו, ראה שהוא מנצח, והסלים את התנהגותו. הוא נעשה מושחת. הפעיל נגדנו אמצעי סחיטה קיצוניים, פיתח התנהגות פרזיטית ועבריינית. אנחנו מרגישים שבמלחמה הזו אנחנו לא רק נלחמים נגדו אישית, אלא כנגד כל חברת הנוער. לצערי ולחרדתי, אנחנו מפסידים, ובגדול".

יש הורים אשר מאבדים את סמכותם בנפש חפצה. הם ששים לטשטש את ההבדלים בינם לבין ילדיהם. הם רוצים להיות החברים של ילדיהם כמעט בכל מחיר. תכופות, בצורה מילולית ישירה ובצורה לא-מילולית עקיפה, פונה ההורה לילד כדי להימנע מעימותים ולקבל אישור שהוא הורה טוב: "תגיד לי אתה איזה עונש לתת לך?" "נכון שאני אבא טוב ואתה אוהב אותי?" סדר התפקידים במשפחה מתהפך לפעמים ואז במקום שהילד ישאב את בטחונו מההורה, ההורה שואב בטחון מהילד. ההורה מוצא עצמו כועס כל הזמן, או על הילדים – כשהוא נכנע לרצונם; או על עצמו – כשאין הוא עושה זאת!

"הם לא צריכים אותנו"

ירידה בתלותם של ילדים בהוריהם בחברה של תקשורת-המונים

"אני נזכר בכאב במה שעוללתי לאבי כשהייתי בן 11. הוא ניסה להסביר לי מאורעות שקרא בעיתון בשפה זרה, ואני לא נתתי לו לדבר, ואמרתי לו: בטח, זה היה כתוב ב"ידיעותצ אחרונות". אני נזכר בזה כיום, כשאני רואה שגם אני לא מצליח לחדש כמעט שום דבר לבני. את זה הוא למד בבית-הספר, ואת המראה המופלא שראיתי בטיולי האחרון הוא ראה כבר מזמן בטלוויזיה, וכמובן לא התרשם ממנו, ואת העניין האחר הוא יודע כבר ממשחק-מחשב. ובכלל, הוא רק צריך להיכנס לאינטרנט – וכבר עולם ומלואו פרוש לפניו".

סיבה נוספת למצוקת ההורים בעידן המודרני היא הירידה בתלותם של ילדיהם בהם כמקור של ידע בחברה של תקשורת-המונים פתוחה. ניל פוסטמן טוען בספרו "אובדן הילדות" (1986) שבתקופתנו הילדים אינם ילדים עוד. הוא טוען שבעבר היה קיומה של הילדות תלוי בעקרונות של מידע מווסת ולימוד הדרגתי. סביבת-התקשורת החדשה מספקת לכל אחד ובו-בזמן אותו מידע עצמו, ללא אפשרות של שמירת סודות. בתנאים כאלה, לדעתו, לא יכול להתקיים דבר כמו ילדות. הוא כותב: "המטאפורה שמשתמשים בה, בדרך כלל, היא, שהטלוויזיה היא אשנב לעולם. קביעה זו מדויקת לחלוטין, אך פליאה היא בעיני מדוע יש לראותה כסימן לקידמה. מה משתמע מכך שילדינו מצוידים במידע רב יותר מאשר אי-פעם בעבר, ושהם יודעים מה שיודעים המבוגרים? משתמע מכך שהם הפכו למבוגרים, או למצער לכמו-מבוגרים. משתמע מכך (אם להשתמש במטאפורה משלי) כי בהינתן להם גישה לפירות המידע של המבוגרים, שקודם לכן היונסתרים מפניהם, הם מגורשים מגן-העדן של הילדות" (שם, ע"מ 86-85).

כתוצאה מכך, הורה בתקופתנו חש עצמו פחות משמעותי כמקור ידע למתבגר הצעיר החי בבית.

זכור לי בוקר אחד, כשליוויתי את בני הקטן לגן וכדרך ילדים סקרנים בגיל זה הוא שאל אותי פתאום: "למה אין לנו הרבה מים?" כדרך אבא גאה, השמח ללמד, מיהרתי להשיב: "יש ארצות שאין בהן הרבה מים, אין בהן נהרות ואין בהן נחלים, ולא יורדים גשמים, ויש ארצות, שיש בהן הרבה נהרות ונחלים ויורדים שם הרבה מים. כמו למשל.." – ובעוד אני מנסה להשלים את המשפט, מתפרץ בן החמש-וחצי לעומתי: "כן, בצפון יש הרבה מים, נכון?" "נכון", אני מאשר ללא התלהבות יתרה, ורוצה להמשיך להסביר. אבל הוא, הקטן, לא סיים עדיין: "בצפון נשבר השלג ויש הרבה מים". הפסקתי ללכת, נשימתי נעתקה, הבטתי בו בהלם ושאלתי: "אור, מאיפה אתה יודע את זה?" "אוי, אבא, יש הרבה תכניות בטלוויזיה על הצפון"! הרגשתי מוזר מאוד. מצד אחד, הרגשתי סיפוק רב, שבני הקטן כל כך חכם וסקרן. מצד שני, הרגשתי מתוסכל, שלא יכולתי להמשיך להסביר ולחוות את הרגשת ה"אבא המלמד". הרגשתי מעט מיותר, לא נחוץ. בני הקטן כבר מסתדר בלעדי? זה לא מוקדם מדי?

בימינו מתחוללת מהפכת תקשורת, המתבטאת בהעברת כמות גדולה של מידע בזמן מהיר ביותר ולכל מקום. המהפכה הזאת החלה אמנם באמצע המאה הקודמת, עם המצאת הטלגרף, אך היא הואצה מאוד מאמצע המאה הזו, עת הפכה הטלוויזיה בשנות החמישים לאביזר קבוע בבתים אמריקנים. כיום מתבטאת מהפכה זו בתפוצת רשתות הכבלים בטלוויזיה, במכשירי הפקס, ברשתות מידע מגוונות, ובתקשורת-המחשבים המהירה. היא חודרת למשפחה ומשפיעה על דפוסי הסוציאליזציה של הילדים. המשפחה מאבדת את בלעדיותה כתא החברתי הבסיסי, וההורים מאבדים מהשפעתם על הילדים.

אחת הבעיות שההורים בדורנו מרגישים את עצמם חסרי-אונים בהתמודדות איתה היא ההצפה של מידע פורנוגרפי קשה במיוחד, אשר מגיע לילדים, למשל, תוך גלישה באינטרנט. האינטרנט הוא כלי חינוכי ומקור מידע משובח, ואולם קיימים בו אתרים רבים של סטיות מיניות (סדיזם, פדופיליה – קיום יחסי מין עם ילדים, וכו'), וסטיות אחרות (למשל, סנאף -תיעוד של ביתור ורציחות) קשות. קשה לחסום אתרים אלה מראש לגלישה של ילדים. גם כאשר הורים רוצים לגלות מעורבות פעילה, הם מגלים שברוב המקרים הילדים הם השולטים במחשבים. אם פעם ההורה הממוצע היה צריך להרים את המזרון כדי לגלות את הפלייבוי שהחביא ילדו, הרי שהיום הוא ניצב בפני בעיה סבוכה הרבה יותר. בעוד הוא עסוק בחיפוש מתג ההפעלה במחשב, הילד הספיק לכווץ את הקובץ, ליצור מחיצה בדיסק הקשיח, לשנות את קיצורי הדרך, להחליף את סמל הקובץ, להעביר אותו לדיסקט ולפרמט אותו ככה שאיש לעולם לא יידע מה קורה שם מלבדו.

קיצורו של ענין, בעידן האלקטרוני, מקומו של ההורה כ"יודע כל", נעלם. הילד אינו זקוק להורה המוכר ידע כמו בעבר, ופעמים רבות הוא גם יודע יותר ממנו.

"כל פעם שאני שמה קלטת בטייפ באוטו אני מתבלבלת מחדש וזקוקה להוראות-הפעלה מדויקות מהילדים שלי. אני מרגישה שהם מתייחסים אלי כמו אל ילדה מפגרת. 'תלחצי על הכפתור הימני ותחכי. ועכשיו תלחצי על שני הכפתורים ביחד'. וכו'… הם כבר התייאשו מהנסיון להסביר לי כך שאצליח לבצע זאת לבד. ואני מרגישה תלויה בהם לגמרי בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים. למשל, איך להפעיל את המחשב, ובוודאי איך 'להעלות' משחקים לבן הצעירשלנו, וכו'. העולם התהפך! במקום שאני אסביר להם על העולם ועל איך מפעילים אותו, הם מסבירים לי!"

"הפכנו ממש לעבדים שלהם"

מקומו המרכזי המוגזם של הילד במשפחה

"מי שולט אצלכם בבית על השלט אצלנו אלה הילדים. פעם חשבתי שהגבר הוא זה שמחזיק בבית את שלט הטלוויזיה. אולי בגלל שזה מה שראיתי בבית שלי, ואולי בגלל מה שהיה בביתנו לפני שבאו הילדים. האמת היא שבהיותם קטנים, אני באמת הכתבתי את אופי התוכניות שצפינו בהן בטלוויזה בשעות הערב. אבל היום, משעות אחה"צ ילדי שהם בני 8 עד 13, הם שלוחצים על הכפתור של השלט. ולנו ההורים כמעט ואין מה לומר בענין זה! אני מחכה כבר לשבב האלקטרוני, קראתי שהמציאו כזה עבור ההורים, שבעזרתו אוכל לצנזר את התוכניות בטלוויזיה".

גורם נוסף, אשר תורם למצוקת ההורות בעידן המודרני, הוא המקום המרכזי עד להגזמה שיש לילדים בתרבות המערבית. במאה ה – 19 התפתחה המודעות לצרכי הילד בעקבות התנועה הפידוצנטרית (הילד במרכז). עד אז נתפש הילד כמבוגר צעיר, שנוצל לעבודה קשה, ללא התחשבות בצרכיו המיוחדים. התפתחות התעשייה וחוקי ההשכלה החדשים שחררו את הילדים מעול העבודה והיקנו להורים יותר פנאי לפעילות משפחתית משותפת. התיאוריות הפסיכולוגיות שפרחו בסוף המאה ה – 19 ובראשית המאה הנוכחית, תרמו למיקוד תשומת-הלב של ההורים לצרכיו הפיזיים, השכליים והרגשיים של הילד, יותר מבעבר.

במובן הזה, התפישה החברתית של ההורות עשתה מרחק רב מימי רומא העתיקה בה היתה לאב הזכות להרוג את ילדיו בגלל היותם בלתי-ראויים לגידול, ועד לתקופתנו, בה נתבעים ההורים בתוקף לשמור על זכויות הילד. אם ברומא העתיקה יכול היה ההורה המתלבט להיעזר בספר-הדרכה בשם: "איך לזהות את הילוד הראוי לגידול?" מאת סוראנוס מאפסוס, הרי היום מוצף ההורה בעשרות ספרי הדרכה, שבאים ללמדו מיהו ההורה הראוי וכיצד נעשים כזה. כיום, יותר מבכל תקופה היסטורית אחרת, תופס הילד את מרכז הבמה של המשפחה, והחברה נותנת לו ולצרכיו קדימות. משאבים עצומים מושקעים בחקר התפתחותו של הילד ובהבטחת גדילתו הבריאה – גופנית, שכלית ורגשית.

ואולם, נדמה שתהליך היסטורי חיובי זה מתגלגל רחוק מדי. הילדים לא רק שחדלו להיות מיעוט מקופח, אלא הפכו להיות למיעוט מיוחס, פעמים רבות גם על חשבון סיפוק הצרכים שלהוריהם. גישות חינוכיות מתקדמות וליברליות הזהירו מפני פגיעה אפשרית בנפש הילד, וכך, למשל, נתפש העונש כאמצעי חינוכי אנכרוניסטי, ואת מקומו תפסו השכנוע וההסבר. סמכותם הטבעית של ההורים הועמדה בספק, ראשית כל – על ידי עצמם, וכתוצאה מכך גם על ילדייהם, שבמקרים רבים הפכו להיות ההורים והמחנכים של עצמם.

גם למסע החברתי החיובי, הנערך בעשור האחרון נגד התעללות הורים בילדיהם, יש השפעה שלילית על בטחונם של הורים נורמאליים. האם מותר לנו להכות ילדים? בשנת 1991 פסק השופט המחוזי אמנון סטרשנוב במשפטו של אב שהיכה את ילדיו, כי ענישה גופנית (סטירת לחי או מכה בישבן) מצד הורה כלפי ילדו איננה פסולה מבחינה חינוכית ואיננה אסורה מבחינה משפטית "כל עוד היא נעשית במטרה לחנכו ובמידה הראויה". לעומת זאת באוקטובר 1996, חמש שנים מאוחר יותר, פסק שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יהושע פלפל, כי "הפעלת אלימות כלפי ילדים אינה יכולה לשמש אמצעי חינוכי בשום מקרה!" החלטתו ניתנה במהלך משפט כנגד אב שהואשם כי היכה את בתו בת ה-11 בכל חלקי גופה. מי לא הרים יד על ילדו לפחות פעם אחת ב"קריירה" שלו כהורה? ההערכה היא שרובנו המכריע, בין 75% ל-90%, מכים את ילדנו מכות קטנות לפחות פעם אחת בחייהם: מכה בישבן, פליק על כף היד, צביטה, או סטירה. ואם כך, אנה אנו באים בניסיוננו לחנך את ילדינו, כשמעל ראשנו עומד איום פיזי של משפט, ומה שיותר חמור, איום מוסרי חמור של קהילת המבוגרים?

מכיוון אחר, ילדי גן ובית הספר מקבלים הדרכה רשמית איך להגן על עצמם מפני הטרדות מיניות של זרים ושל קרובים. הם לומדים על "מגע טוב" ועל "מגע רע". מכוונים אותם לחשוב שגופם שייך להם. מעודדים אותם לדווח לאנשי חינוך על "דברים רעים" שקורים בביתם כדי שיגנו עליהם, אם צריך, מפני הוריהם. כתוצאה מכך מרגישים הורים רבים עין חברתית, חשדנית ורואה-כל, המציצה מעבר לכתפי ילדם כאשר הם מטפלים בהתנהגות סוררת שלו.

אני, למשל, זוכר את תחושת התדהמה שחשתי, כשבני הקטן, בן ה-4, חזר מ"סידרת-חינוך" בגן בנושא "אני וגופי", ובנחישות רבה טען: "זה הגוף שלי ואתה לא תגיד לי מה לעשות! אני המחליט על הגוף שלי ואני לא רוצה לצחצח שיניים". מצד אחד, חשוב היה לי לעודד את החינוך שקיבל בגן לשמירה על עצמו מפני זרים. מצד שני, זה מוגזם לגמרי שאני כהורה לא אוכל לגעת בגופו. אז איך נותנים לו את ה"כבוד" המגיע לו – טיפוח ערך של פרטיות גופו- בלי להגיע לעיוות היחסים בתוך המשפחה?

מערכת היחסים בין הורים לילדים הפכה, במקרים רבים, למעוותת וחד-סיטרית. יותר מאי-פעםדוגלים ההורים בנתינה ללא סייג, וזו גורמת לעיתים קרובות להשתעבדות ההורה לצורכיהילד. כתוצאה מכך, ילדים גדלים כיום לדור של הורים, שהוא לעתים קרובות מפנק ומשחית (באנגלית המילה "מפונק" משמעותה גם מקולקל, מושחת – (SPOILED ההורים של היום מגדלים את הילד כשלנגד עיניהם יותר מה הם, כהורים, צריכים לתת, ופחות מה הם יכולים לבקש מהילד. הילד קולט את המסר של הוריו, ודורש מהם עוד ועוד. ילדים מקבלים מהוריהם את המסר, ש"אתה, הילד, הינו מרכז העולם, והכל אני עושה בשבילך". זאת במקום לתת לילד להבין, שהוא חלק מהעולם, ושקיימת מערכת-יחסים הדדית, שבה לא רק מקבלים, צריך גם לתת לאחרים.

מספר שמעון, חקלאי:

"לדעתי, בילדים של היום יש מין פינוק מחשבתי, עצלות מחשבתית, שנוצרה מטיפול-יתר. בגלל שילדים מקבלים כל מה שהם רוצים, הם לא רוצים לעבוד קשה מדי. הם רוצים שהכל יבוא להם בקלות. הם לא יודעים להתמודד עם תיסכולים. זה ממש נורא לחשוב איך אנחנו, ההורים, הורסים את הילדים שלנו כשאנחנו רוצים לתת להם הרבה ומהר! פעם, כילד, היה לי ברור, שאם הורי נוסעים לחו"ל הם נוסעים לבד. אני הייתי נשאר אצל סבא וסבתא, ולכל היותר הייתי מלא שמחה ואושר כשקיבלתי מתנה קטנה כשהם חזרו. היום, כשאנחנו מתכננים נסיעה לחו"ל, או שאנחנו נוסעים עם הילדים או שאנחנו מביאים להם מתנות מפוצצות, כדי לפצות אותם על כך שלא לקחנו אותם איתנו! בכל מקרה, ההנחה המוסכמת עלינו ועל ילדינו, גם אם לא מדברים עליה בגלוי, היא – שמגיע להם לנסוע לחו"ל".

המקום המרכזי שתופסים כיום ילדים בתרבותנו משמש גם בתפישות-השיווק המודרניות. מרבית היצרנים מבינים, שההורים הולכים בעקבות הילדים. הורים מעדיפים פעמים רבות לצאת לקניות עם ילדיהם. תופעה מעניינת שהתגלתה היא שאבות, גם כאשר הם הולכים לחנויות מחשבים כדי לערוך רכישות עבור עצמם, לוקחים איתם את ילדיהם (אולי כדי להתייעץ איתםולהעזר בהם). מאחר שתרבות הקניות הינה משפחתית, גם תפישת השיווק הינה משפחתית ומופנית לילדים. כך, רשתות המזון המהיר מבטיחות מתנות קטנות ומיוחדות לילדים; פרסומות המיועדות לילדים מופיעות בכיכוב ילדים, ובמקומות רבים יש שירותי שמירה לילדים וכו'. תפישת שיווק זו, הנובעת ממרכזיות הילד במשפחה, מחזקת בתהליך-גומלין את התפישה החברתית המעמידה את צורכי הילד במוקד ענייני המשפחה.

אפשר לקבוע, אם כך, שאם במאה ה-19 התפתחה אחריות ההורים לצורכי ילדיהם, הרי במאה ה20 התפתחו רגשות האשם ההוריים! כתוצאה מכך, מערך-הכוחות בתוך המשפחה השתנה: הילדים הלכו והתחזקו, בעוד שההורים הלכו ונחלשו. בציניות ניתן לומר, שאם בעבר היו הילדים "עבדים" של הוריהם, הרי היום נעשים ההורים ל"עבדים" של ילדיהם! ההורה המערבי, שלא לדבר על ההורה היהודי, המונע ע"י תחושות אשמה, מנסה כל העת לפצות את ילדיו, ועסוק בחלק גדול מזמנו בנסיון לחיות סביב צרכיהם של הילדים.

"אנחנו תמיד אשמים"

השפעת התורות הפסיכולוגיות על רגשי אשמה הוריים

"יש לי הרבה רגשות אשמה על כל הטעויות שעשינו עם ילדתנו בשנים הראשונות לגידולה. כשאני קוראת את כל הספרים שמדברים על החשיבות שיש לשנה הראשונה, להתפתחות הילד וליצירת קשר של אמון, ואני נזכרת כמה רע הרגשתי וכמה לא יכולתי לטפל בה ביד אוהבת, אני בוכה. וכשאני שומעת את הפסיכולוגית בגן של הבת שלי מדגישה את חשיבות ההתמודדות עם משברים ראשונים לפיתוח דפוסי התמודדות יעילים עם משברים בהמשך החיים, אני כועסת על עצמי. אני נזכרת כיצד לא התמודדתי עם משברים שקרו לי ותוהה איך זה השפיע לרעה על בתי!"

שפע האינפורמציה אשר מגיע אל ההורים באמצעי התקשורת השונים, והמחסור בכלים לסנן באופן איכותי מידע רב זה, גורמים לאנשים תחושה של אבדן דרך. הורים חדלו לסמוך על תחושותיהם ועל הבנתם הטבעית, והם נותרים חסרי אונים מול ההשפעה הגורפת של ה"רחוב" על ילדם. בחברת השפע המודרנית – שפע של אפשרויות, שפע של מכשירים, שפע של אינפורמציה – הולכים גם הילדים וגם ההורים לאיבוד.

לתורות הפסיכולוגיות, המודרניות באופן מיוחד, תרומה רבה להכבדת תחושת האחריות על ההורים. בבסיס תורות אלה נמצאת הסברה, שחוויותיו של הילד בשלבי התפתחותו השונים מעצבות את אישיות כאדם בוגר. לכן, התנהגותו של ההורה במצבים המשתנים של חיי הילד, לא רק שהיא חשובה ביותר, אלא יכולה להיות גם גורלית כשהעניינים משתבשים. על פי גישתו של פרויד למשל, הילד בגיל 4-3 בערך, נכנס לתקופה האדיפלית ומגלה עניין טבעי במין. הצורה שבה יתיחס ההורה לאוננות הטבעית של הילד, עשויה לקבוע את יחסו של הילד למין בהמשך החיים. על פי מחקרים פסיכולוגיים אחרים, זקוק הילד להרבה חום ואהבה בגיל הרך כדי שיתפתח בצורה תקינה, ברור שההורה חייב להתאמץ מאוד כדי להדחיק רגשות כעס ועוינות כלפי הילד. ההנחה שלנו, שהורים הם כל-יכולים, ולכן אחראים בלעדיים לכל הקורה את ילדיהם, יצרה אוירה שבה תחושות של אשמה ושפיטה עצמית הן בלתי-נמנעות, בדומה למוות או לתשלומי מסים.

במחקר שהתפרסם לאחרונה בארה"ב נטען, שמריבות בין הורים, כאשר הן מתרחשות לעיני ילדיהם, עלולות להשפיע לרעה על תחושת הבטחון של הילדים. מריבות קולניות בין הורים, מלוות כעס ואיומים, יגרמו לילדים לחוש חוסר-בטחון, ובמשך הזמן- להתנהג באותה צורה. "אסור להורים להשלות עצמם, שילדם לא יושפע מתקרית שכזו, אם יימצא בחדר אחר בבית. אסור לשכוח שהילד שומע ורואה את התוצאות. הכל נחרת בזכרונו, לעתים זכרון עמוק מאוד, עם השפעות קשות בטווח הרחוק", מציינים החוקרים. הורה שקורא את המידע הזה, אולי ינהג אחרת במריבה הבאה שלו עם בן או בת-זוגו. ומה יעשה עם תחושות הכעס והרוגז שהוא חש כלפי ההורה האחר? האם יבטא את כעסו ויסתכן ברגשות-אשמה קשים על הנזק האפשרי שגרם לבנו, שנמצא אמנם בחדר האחר? או שיתאמץ מאוד להנמיך את קולו, לעטוף את כעסו במילים לועזיות, להחניק את תסכוליו ויסתכן בהתפרצות חריפה יותר בגירוי המתסכל הבא?

אין פלא, לכן, שהורים חרדים מפני כישלונם כהורים. הם חוששים יותר ויותר שמא יזיקו לילד שהם אוהבים, ומסוגלים פחות ופחות להתנהג עם ילדם בצורה טבעית, ספונטנית, בטוחה בעצמה. ההורות הפכה מאורח חיים טבעי לתפקיד מקצועי, רב-אחריות. הורים מסורים רבים מדי מרגישים היום, שהאחריות המוטלת עליהם היא לפעמים כבדה כמעט מנשוא. אפילו בעיות רגילות ביותר ובלתי-נמנעות עלולות לתפוח לממדי ענק, אם ההורה סבור שכל עתידו של הילד נקבע על פי הדרך שבה יטפל במצב מסוים.

חרדתם של הורים בולטת במיוחד כשהילד בגיל הרך ובגיל ההתבגרות.

בגיל הרך מרגישים ההורים ממילא חרדה וחוסר-ביטחון מול האחריות הגדולה לשלומו ולחייו של יצור פעוט, שברירי וחסר-אונים. ספרי ההדרכה השונים מדגישים שוב ושוב את השפעת הטיפול ההורי בגיל הרך כגורם מכריע בהתפתחות התינוק, ואמהות ואבות חסרי ניסיון חוששים שמא יעשו טעויות שיגרמו לילדם נזק בלתי-הפיך.

בגיל ההתבגרות מתעצמת שוב חרדת ההורים, כשהם מרגישים שהם מאבדים את יכולתם לשלוט בחיי ילדיהם. ספרות ההדרכה ממליצה להורים לאפשר עצמאות לילדים, אך גם מבליטה את חשיבות המשך ההכוונה וההדרכה ההוריים.

בצד התועלת שמעניקה להורים הדרכה כזו – בעיקר בהבנת צורכי ההתפתחות של ילדים, וכן ברכישת מספר מיומנויות הוריות מועילות – היא גם מעמיסה, כאמור, על ההורים חובות נוספות, ציפיות עצמיות גבוהות, רגשות תסכול ותחושות-אשמה. "הורים מרעילים" – זועק שם ספרה של ד"ר סוזן פורווארד (1990). על מנת להסיר ספקות, מובהר בכותרת-המשנה לספר:"על הנזקים שהם גורמים וכיצד לתקן אותם". דוגמה נוספת הוא הספר: "איך להישאר בחיים למרות ההורים", של הפסיכותרפיסטית הוותיקה, ד"ר מרגרט ריינהולד (1995). כל הקורא ספר זה חייב להגיע למסקנה, שכל מה שאנחנו – המגרעות, הפחדים, ההיסוסים, הכישלונות, הבעיות – הוא תוצאה של התנהגות מקלקלת של הורינו.

בתחושות ההאשמה העצמית שיש כיום להורים טמונה סכנה רבה יותר להתפתחות הילד מאשר במעשים "שגויים" של ההורה. הורה שהעניש את בנו, בצדק או שלא בצדק, יסבול אחר כך ייסורי מצפון על העוול הנורא, לכאורה, שעשה לילדו. רגשות-אשם אלה עלולים במקרים מסוימים לפגוע בילד יותר מאשר העונש עצמו.

האם פירושו של דבר, שצריך לוותר על הדרכת הורים בעידן המודרני ודאי שלא. מצוקת ההורות בעידן המודרני מחייבת המשך סיוע והדרכה להורים, ואין סיבה "לשפוך את התינוק עם המים". הורים זקוקים אמנם להדרכה, ואולם להדרכה כזו שתחזיר להם את ביטחונם בעצמם. רק ביטחונו של ההורה בהורותו יאפשר לו למלא את אחת הדרישות החשובות ביותר של הורות טובה: להעניק לילד ביטחון פנימי. היות שהעתיד חסר-ודאות, אין אנו יכולים לדעת באילו בעיות ייתקל ילדנו בחייו. לכן, הצידה הטובה ביותר שנוכל לתת לו בצאתו לחיים היא הביטחון שאנו בוטחים בו. הורה, המרבה יתר על המידה לדאוג לילדו ולעתידו, עלול ליצור בדיוק את הדבר שמפניו הוא חושש ביותר – ילד חסר-ביטחון ואכול ספקות.

סיכום

"צריך שכל איש ידע וישקול שמטבע ברייתו יחיד הוא בעולם, ולעולם איש בחיים לא ידמה לו. אילו היה מי שווה הדומה לו – אזי חפץ לא היה בקיומו שלו. אך אל נכון, כל אחד ואחד, משהו חדש הוא בעולם. וטוב אם יעשה את יחודו לשלמות, כי בהעדר אותה שלמות תתמהמה ביאת המשיח" (ר' נחמן מברסלב).

מול עמימות הגישה הדמוקרטית, כנגד הירידה בתלותם של ילדים בהוריהם, לנוכח מקומו המרכזי המוגזם של הילד במשפחה, ולעומת ההתייחסות המאשימה של התרבות הפסיכולוגית-חינוכית – חשוב שהורים ילמדו לסמוך יותר על עצמם. מצוקת ההורות בעידן המודרני מחייבת יותר מתמיד פיתוח תהליכי למידה וגדילה של ההורים, ולא רק של ילדיהם, על מנת שימצאו את דרכם האישית בהורות. נזכור – בטחוננו בעצמנו הוא התנאי החשוב ביותר למען הרגשת הביטחון של ילדינו.

שלב ראשון בדרך לכך הוא שנלמד לשים עצמנו במקום מרכזי יותר במשפחתנו. על כך בפרק הבא – גם ההורה במרכז.

אהבת? מוזמן לשתף

2 תגובות

  1. שלום רב,
    מחפשת את המאמר או הספר בשם "להתבגר בעידן המודרני, 2000" . האם הוא שייך גם למחבר חיים עמית? אשמח לקישור….
    מירי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן