המשפט "יש גבול לכל דבר" מבטא צורך טבעי של כל אחד מאיתנו להגן על עצמו ועל היקרים לו.
"יש גבול לכל דבר", ביחסינו עם עצמנו. למשל, לשים גבול לרצוננו לזלול ולשבוע עד בלי די, כדי להגן על עצמנו מהשמנת=יתר, מצד אחד; או, מצד אחר, לשים גבול לרצוננו לרזות עד בלי די, כדי להגן על בריאותנו ואולי אף על קיומנו.
"יש גבול לכל דבר", ביחסינו עם בן/בת זוגנו. למשל, לשים גבול לצורך הבלתי נדלה שלנו שיאהבו אותנו, כדי להגן על עצמנו מפני ויתור על עצמנו, מצד אחד; או, מצד אחר, לשים גבול לחשש הגדול שלנו מטשטוש גבולות, מאיבוד זהות עצמית, העלול לדרדר את מערכת היחסים הזוגית עד שיממון ואף מוות.
"יש גבול לכל דבר", ביחסינו עם ילדינו. למשל, לשים גבול לחוסר האונים שלנו בהורות, כדי להגן על ילדינו מלגדול כילדים מפונקים ו/או שתלטניים, מצד אחד; או, מצד אחר, לשים גבול להתנהגות כוחנית ודורסנית שלנו בהורות, כדי לאפשר התפתחותם הבריאה של ילדינו, הזקוקים לתשומת לב הורית מיטיבה.
"יש גבול לכל דבר" ביחסינו עם אחרים. למשל, לשים גבול לכעס המתעורר למראה זר, החוסם את דרכנו בכביש, כדי להגן על עצמנו מפני האלימות הפנימית הגואה, מצד אחד; או, מצד אחר, לשים גבול להתבטלות העצמית שלנו בפני אחרים, כדי להבטיח את קיומם של צרכים אישיים חיוניים לנו.
וכמובן, "יש גבול לכל דבר" ביחסינו עם אויבינו. למשל, לשים גבול לפחד המאיים להצמיתנו, כדי להגן על יכולתנו לקיים שגרת חיים סבירה, מצד אחד; או, מצד אחר, לשים גבול לשאננות ולאדישות הפושים בנו, כדי להגן על יכולתנו לשמור על דריכות וערנות במצב מלחמה.
ואולם נדמה שבמציאות שבה אנו חיים, כלל לא ברור שיש גבול לכל דבר. נדמה שהמציאות עולה על כל דמיון. מה שהיה בבחינת לא יעלה על הדעת אתמול, הופך היום או מחר למציאות יום-יומית אפשרית. למשל, האמונה התמימה של העולם כולו ש"יש גבול לכל דבר" התנפצה לרסיסים ב – 11 לספטמבר 2001. חזיון בלהות, סרט דמיוני, הפך למציאות מפחידה ומאיימת. כמעט כל יום מתברר שהגבול שהתווינו אתמול נפרץ ומתיישן למחרת היום. מה שהעמדנו מצדו השני של הגבול, בבחינת "קו אדום" שלא יעלה על הדעת לחצות אותו, הופך להיות תופעה שאנו מתרגלים לחיות איתה, בתוך גבולותינו. מתברר לאנשים שהם יותר ממה שהם חושבים שהם. אנו מפתיעים את עצמנו ביכולתנו לפרוץ את גבולותינו, להתמודד היום עם הבלתי אפשרי שהיה אתמול, ולקיים מחר משאלות והגיגים שנתפשים היום כבלתי יאומנו.
גם במשפחה, בתנאי התפתחות נורמאליים, הורים לומדים להרחיב גבולותיהם או להסיגם לאחור, במקביל לגדילת הילד. התנהגות הילד שנחשבה בתקופת חיים קודמת להתנהגות חריגה ובלתי מקובלת (למשל, הליכה לישון מאוחר, סירוב להצטרף לבילוי משפחתי, עישון סיגריות וכו'), הופכת בתקופה חיים אחרת להתנהגות מתקבלת. מתברר שללא היכולת להגמיש גבולות במשפחה, בצד הבהרתם ועמידה איתנה על מימושם, היו הורים מכלים כוחותיהם וכוחות ילדיהם במאבקי כוח מתישים והרסניים.
אז האם יש באמת גבול לכל דבר? אולי החוסן הנפשי שלנו אינו מתבטא רק ביכולת לקבוע ש"יש גבול לכל דבר", אלא גם ביכולת להרהר ולערער על גבולות, פנימיים וחיצוניים, להרחיקם ולהרחיבם, כדי לשפר הסתגלות? מתי עלינו לקבוע בצורה נחושה ש"יש גבול לכל דבר!" על מנת להציב גבולות חיוניים ומגינים על עצמנו על זולתנו, ומתי מוטב שנתהה: "יש גבול לכל דבר?" בניסיון לבדוק מחדש ואולי אף לשנות את גבולותינו, כדי להבטיח צמיחה והתפתחות אישית ומשפחתית?
נראה שעברתי את הגבול במשחק מילים עם משפט זה, כי הרי "יש גבול לכל דבר", בודאי כשמדובר בסבלנותנו המוגבלת. לכן אסיים כאן בתקווה שבכל זאת הפקתם לקח מדברים קצרים אלה, כי הרי "יש גבול לכל דבר?", בודאי כשמדובר ביכולת הלמידה הבלתי מוגבלת שלנו?