הכל תלוי בחבל – על הקשר שבין סנפלינג לחיים

"שינוי וצמיחה מתרחשים כאשר אדם ניאות להסתכן ולהעז לערוך ניסויים בחייו שלו" (הרברט אוטו)

יצאתי, יחד עם קבוצת חברים וחברות, להתנסות בסנפלינג באתר הגלישה קומראן, בצפון ים המלח. למי שאינו יודע, סנפלינג, או גלישת מצוקים, היא טכניקה למעבר מכשולי גובה (בירידה) בעזרת חבלים. העיקרון בגלישה הוא בלימת התנועה מטה באמצעות חבל העובר דרך אמצעי חיכוך. הגולש מחובר לחבל ודרכו לאמצעי החיכוך בעזרת רתמה הבנויה מרצועות אריג, בדרך כלל מסיבי ניילון.

אתם שואלים ודאי: למה אדם מבוגר, בעל משפחה, הנחשב לאיש מקצוע רציני, זקוק לאתגרים ילדותיים כאלה? זו כמובן שאלה מעניינת הראויה לחקירה פסיכולוגית מעמיקה, אבל, עובדה, באחד מימי שישי בבוקר, קמתי מוקדם מאוד, וכשהחשיכה עדיין שוררת בחוץ, נסעתי מרצוני החופשי מרחק רב יחסית עד לאתר הגלישה. טיפסנו, בעזרתם של שני מדריכי סנפלינג מנוסים, במעלה מצוק קומראן עד המפל הראשון, ממנו היינו אמורים להתחיל לגלוש. מדובר בסדרה של מפלים, שהראשון מהם הוא גם הקשה ביותר לגלישה: גובהו 37 מטרים, הוא משונן עם בליטות רבות בסלע, ויש בו גם קטע של שיפוע "שלילי" – הסלע נעלם לפתע ואתה נשאר תלוי באוויר מספר מטרים, עד שהסלע "חוזר". הרגעים המפחידים ביותר עבורי, וכנראה עבור רוב הגולשים, הם רגעי ההתחלה. אתה עומד על שפת המפל, חגור ברתמה לחבל הגלישה ולחבל אבטחה נוסף, פניך על המדריך, גבך על המפל. אתה מתחיל לצעוד אחורה לכיוון האין, הריק, האוויר. התחושה מפחידה מאוד: נפילה לחלל תוך איבוד שליטה מוחלט. בתחילת הגלישה במפל השלישי, שגובהו למעלה מארבעים מטרים, אך הוא ישר וקל יותר לגלישה, חשתי עדיין את אותם רגעי החרדה ראשונים שבהתנתקות מהקרקע היציבה, אך בהמשך הייתי פנוי יותר ליהנות מהגלישה עצמה. כאשר הגעתי לקרקע, הבטתי בחבלים הארוכים המשתלשלים מראש המפל ועד לתחתיתו והרהרתי: "למעשה, הדבר היחידי שמחזיק אותנו הוא החבל! בלעדיו היינו נופלים!" נזכרתי כיצד לפני כל גלישה עקבתי בעניין ובמתח אחר הכנות המדריכים לגלישה. בחנתי בדקדקנות כיצד הם קושרים במקצועיות את החבלים לעוגנים בסלע, כיצד הם מאבטחים את החבלים על ידי קשירתם לעצמם וכיו"ב. האם הייתי מעז לגלוש אלמלא הייתי משוכנע שהחבל חזק, קשור היטב, מעוגן כהלכה בסלע? אני בספק. הידיעה שאני קשור לחבל בטוח, המוחזק על ידי מדריכים מנוסים, אפשרה לי להעז, להתנתק מהקרקע הבטוחה עליה ניצבתי ולהפיל עצמי את אל הלא-הנודע, המסוכן, המפחיד.

הציפייה לביטחון מוגזם קשורה לצורך חזק בשליטה. היא גורמת לכך שלא ניקח שום סיכון, שנהיה מונעים כל הזמן על ידי הפחדים שלנו. למשל, לעולם לא נעז לגלוש, להתנסות בסנפלינג. ביטחון עצמי מוגזם, שאננות והתעלמות מסכנות עלולים לגרום ללקיחת סיכונים מיותרים ואף לאסונות. למשל, נצא לבצע סנפלינג ללא מדריך מוסמך, על אף שלעולם לא התנסינו בכך, לא נשתמש בחבל תקני, נתעלם מתנאים קשים של מזג אוויר וכיו"ב.

מהם החבלים בחיינו, שאנחנו מחוברים אליהם מספיק חזק, כדי שנרגיש בטוח להתנתק מהמוכר, הבטוח ולצעוד אל הלא נודע, המפחיד, אך גם הטומן בחובו סיכוי לחדווה ופליאה אין קץ?

מהם החבלים בחיינו אליהם אנו קשורים בחוזקה, שבזכותם נעז להסתכן בצורה שקולה בחוויות חדשות, כאלה שימלאו אותנו אושר והתחדשות?

מהו החבל הבטוח שיאפשר לאיש הצעיר להעז להדק את הקשר עם בת זוגו ולהסתכן באיבוד תחושת חופש אישי, במקום להמשיך לפחד ממחויבות לקשר?

מהו החבל הבטוח שיאפשר לאיש המבוגר להעז לעזוב מקום עבודה בטוח שבו מיצה עצמו ולהסתכן בדרך חדשה ולא נודעת, במקום להמשיך להלאות עצמו עד זרה בעבודה שגרתית ומשעממת?

מהו החבל הבטוח שיאפשר לבני זוג להעז לשתף אחד את השני בצרכים האישיים שלהם ולהסתכן בדחייה, במקום להמשיך להסתיר, להסוות, להתעלם?

מהו החבל הבטוח שיאפשר להורה ותיק להעז לאפשר לבתו המתבגרת לנסוע לראשונה עם חברים לחופשה מחוץ לבית ולהסתכן בחרדות אישיות, במקום להמשיך לגונן עליה עד אין קץ?

מהו החבל הבטוח שיאפשר להורה צעיר להעז לסרב לדרשנות מוגזמת של ילדו הקטן ולהסתכן בהתקפת זעם שלו, במקום להמשיך להיכנע לדרישותיו כדי לשמור על "שקט תעשייתי"?

מהו החבל הבטוח שיאפשר לילד צעיר להעז לספר להוריו על ציון גרוע שקיבל ולהסתכן בכעסו, במקום להמשיך להעלים מהם את האמת המרה?

במשפחה שבטיפולי, האם מסורה מאוד לילדיה, אך חסרת ביטחון וחוששת מתקשורת פתוחה איתם. היא מרגישה שעיקר מעייניה נתונים לטיפול בבנה הבכור, שסובל מהפרעות התנהגות קשות, ו/או גם בבתה הצעירה, בת השלוש, הדורשת עדיין טיפול צמוד. היא חוששת שהיא מזניחה את הטיפול בבתה האמצעית, תלמידת כיתה ה', ילדה שקטה ונוחה, שלכאורה מסתדרת היטב בחיים. "אני מפחדת שאני 'מפספסת' אותה", התבטאה האם בכאב, "היא סגורה, לא משתפת במה שקורה לה, מטוב ועד רע. האמת היא שאני לא באמת מכירה אותה". הצעתי לאם ליזום שיחה גלויה עם בתה ולשתף אותה בצורה ישירה וכנה בחששותיה. האם הביעה התנגדות: "אני מפחדת שהיא לא תבין אותי נכון. היא עלולה להכניס לעצמה רעיונות לא נכונים לראש, למשל, שאני באמת 'מפספסת' אותה". כאשר שאלתי את האם מה לדעתה היה מאפשר לה, בכל זאת, לשתף את בתה בתחושותיה, אמרה: "רק אם אהיה בטוחה שאין סיכוי שבתי תחשוב מחשבות רעות כאלה, הייתי מעיזה לומר לה זאת". בתגובה לכך אמרתי לאם: "תפישה זו שלך מבטיחה, למעשה, שלעולם לא תעזי לדבר עם בתך בצורה גלויה ואמיתית על שום דבר משמעותי. תמיד יש חשש שהזולת לא יבין אותנו כמו שאנחנו רוצים. לעומת זאת, את תמיד יכולה לבטוח בעצמך, שגם אם בתך תבין אותך לא נכון, לא תיבהלי מכך; לא תתקיפי אותה מתוך חרדה וגם לא תיסוגי מתקשורת איתה מתוך פחד, תדעי להסביר עצמך ולהבהיר לבתך את רגשותיך. כמו כן, את יכולה לסמוך על הקשר הטוב ביניכן, שתוכלו להכיל אי הבנות אפשריות".

יש המחפשים את החבל מחוץ לעצמם: בבן או בבת הזוג, במנהיג כריזמטי, בהורה הסמכותי, בילד הפלא, במעמד המבטיח וכיו"ב. והם טועים. החבל שיכול להעניק ביטחון אמיתי הוא החבל הפנימי, זה שבו אתה קשור לעצמך. "אני חושב, שזו טעות לחפש תקווה מחוץ לעצמך" כתב ארתור מילר, במחזהו המפורסם "אחרי הנפילה".

נראה שלכל אחד יש חבל פנימי אחר, כזה שהתחברות אמיתית אליו מאפשרת לו להעז ולעזוב קרקע יציבה ובטוחה. לעתים נחווה חבל פנימי זה דרך ההתנסות עצמה – "עד שלא התנסיתי בזה, לא ידעתי שיש לי כזה כוח. תמיד חשבתי שאני לא מסוגל". לעתים נגלה אותו בדרך של חקירה פסיכולוגית – "כשהרביתי לחשוב על כך, הבנתי שבעצם אני מסוגלת לעשות את זה". לעתים תכה בנו ההכרה בקיומו כמכת ברק, בפרץ של תובנה פתאומית – "אני לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום תפשתי שיש לי כוח לבצע שינוי זה". ואולם תמיד ההכרה ו/או החוויה ו/או ההבנה של חבל פנימי איתן זה תחזק את כוחנו לערוך ניסויים נועזים, מקדמים ומלהיבים בחיינו.

בסיפור סיני מפורסם מסופר על קונפוציוס, שהגיע בחברת תלמידיו אל גדת נחל גועש בהרים. בעוד הוא דן איתם איך לחצות את הנחל, הופיע בעבר השני זקן אחד, שבזריזות דילג וקיפץ מאבן לאבן עד שחצה את הנחל. פנה אליו קונפוציוס ושאל אותו: "כיצד אתה מצליח בקלות כזו לחצות את הנהר? אתה בוודאי מכירו היטב". "לא" – ענה הזקן – "את הנחל הזה אני חוצה לראשונה, אבל את עצמי אני מכיר היטב".