"שתים בלחכות שתיים" – עיקרון ההשהייה בגידול ילדים

בילדותי זכיתי לשחק במשחק ילדים שנדמה שכמעט פס כיום מהעולם: משחק החבל. זהו משחק שבו שניים מסובבים חבל בתיאום תוך הנעת ידיהם במעגל גדול, ואחרים, אחד או יותר, לפי תור, צריכים "להיכנס" לאזור שבו החבל מסתובב, לקפוץ מספר מחזורי סיבוב חבל, בלי לעצור את תנועת החבל. משחק פשוט אך מלהיב ששיחקנו אותו שעות ארוכות, בנות במיוחד אך גם בנים. המשחק היה מתוחכם יותר מאשר קפיצה סתמית מעל חבל מתגלגל. הראשון בתורו היה מכריז על קצב המשחק: כמה גלגולי חבל צריך לחכות עד שנכנסים למשחק, וכמה גלגולי חבל צריך לקפוץ עד שמסתיים התור. ההכרזה הייתה בסגנון: "שתיים בלחכות שתיים", כלומר, קופצים שני גלגולי חבל אחרי שמחכים שני גלגולי חבל. מי שלא זכר או לא הצליח לקפוץ שני מחזורי גלגול חבל בלי להפסיק את תנועת החבל, או שלא זכר שצריך לחכות "בחוץ" שני מחזורים של גלגולי חבל, נפסל והיה עובר להחליף את אחד הילדים שסובב את החבל. הקושי הגדול היה להמתין בחוץ בקצב הנכון: לא למהר מדי להיכנס למשחק ולא לאחר מדי ולהישאר בחוץ.

 זהו עיקרון ההשהייה, שאותו אני מציע לכם לאמץ בגידול ילדכם: "שתיים בלחכות שתיים": במצבים שמתעורר קושי עם ילדכם לא להגיב אליו מיד, אך גם לא להתמהמה יותר מדי, אלא להגיב בשיקול דעת. נבחן את שני הפנים של עיקרון זה: מדוע להמתין ולא להגיב מיד, ומדוע לא להמתין מדי.

מדוע להמתין ולא להגיב מיד כשלילד קשה? כדי לאפשר לילד לפעול לבד, לעשות בעצמו, להוכיח את עצמאותו, להתחזק ביכולתו להתמודד עם קשיים ותסכולים, ללמוד לדחות סיפוקים. למשל, כשהילד מבקש עזרה להכניס צעצוע למגירה, או להוציא צעצוע מהמגירה, או להתלבש, או לאכול, או כל פעולה שאתם מעריכים שיש לו אפשרות לבצע לבד – המתינו מעט לפני שאתם ממהרים לסייע לו. אם תמהרו לעזור לו, לעולם לא תדעו האם עזרתם לו באמת לעשות משהו שהוא לא יכול, ובכך חילצתם אותו מתחושת חוסר אונים, תסכול או מצוקה; או שאולי מנעתם ממנו להרגיש תחושת ערך ויכולת אם הייתם מחכים בתגובתכם אליו, והוא היה מצליח לבצע בעצמו.

מדוע לא להמתין מדי בתגובה למצוקת הילד? חשוב לא להמתין יותר מדי כדי לא להפוך את התסכול של הילד לתחושה מציפה של חוסר אונים, שעלולה לרפות את ידיו ולפגוע פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלו. למשל, אם הילד מנסה לנעול לבד את נעליו, בדרך להרגיש גדול, מבקש עזרה, ולא מקבל אותו, הוא עלול להתייאש, לוותר לחלוטין על ניסיון ההתמודדות שלו, ולהיות תלוי לחלוטין בהוריו לשם כך.

כמובן שיש מצבים רבים שחשוב להגיב לילד מיד, בלא להמתין אפילו רגע: במצבים של סכנת חיים, וזה ברור, אך גם במצבים של הצבת גבולות. לילדים קטנים קשה ללמוד מה מותר ומה אסור, אם התגובה למעשה שהם עושים, שלילי או חיובי, מושהית, ומגיעה מאוחר. כשילד מתחצף להורה, או מכה את אחיו, או זורק צלחת מהשולחן – חשוב שההורה יגיב מיד ובתקיפות כדי להבהיר לילד שהתנהגותו לא ראויה. כשהילד פועל כראוי וההורה רוצה לחזקו, גם כאן חשוב שההורה יגיב מיידית.

אבל, במקרים רבים אחרים אפשר וכדאי ליישם את עיקרון ההשהייה. פעולה על פי עיקרון ההשהייה ("שתיים בלחכות שתיים"), תתבטא בכך שההורה לא מגיב מיד להתנהגות הילד (בכי, צעקה, בקשת עזרה מילולית, מריבה וכיוצא באלה), אך נשאר עירני, מקשיב, דרוך. בזמן שההורה לא מגיב מתרחשים דברים אצל הילד. פעמים רבות הילד פועל בעצמו לתקן את המצב, מתגבר בכוחות עצמו, מנסה שנית, ואז ההורה ממשיך בהשהייה או שמגיב בחיזוק הילד על מאמציו העצמיים. במקרים אחרים, כשתסכולו של הילד גובר וחוסר האונים שלו גדל, ההורה יגיב לפני שהתסכול וחוסר האונים מציפים את הילד ועלולים להביאו לייאוש רב. ההורה יכול, ראשית, לעודד את הילד : "תנסה שוב", "זה קשה, אבל אפשרי", "אני כאן כדי לעזור לך אם לא תצליח" וכיוצא באלה. אם תגובת העידוד לא עוזרת, ההורה יסייע בצורה נמרצת יותר לילד.

נבחן את יישומו של עקרון השהיית תגובת ההורה בנושא הרגלי שינה של ילדים קטנים. הורים מתלבטים האם ומתי לגשת לילד קטן שמוחה על כך שההורה משכיב אותו לישון. האם להשאירו במיטה בוכה או לגשת אליו מיד כשהוא מתחיל לבכות? יש האומרים לא לגשת לילד בכלל, כדי שהילד יבין שעליו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו. הדוגלים בגישה זאת טוענים שאם ההורה דורש מהילד לישון בצורה עצמאית, אסור לו לבלבלו ולגשת אליו, גם בכוונות טובות של הרגעה. מולם, יש החושבים שהורים חייבים לגשת מיד אל הילד המתוסכל ולא לתת לו לבכות כלל, כדי שלא יכנס להיסטריה של בכי וכדי שהשינה לא תהפוך למוקד של מאבק כוח בין הילד לבין ההורים. על פי תפישתי, שתי גישות קיצוניות אלה אינן מתאימות. הנזקים בשתיהן ברורים, ובדרך כלל אף אחת מהן לא מתאימה לילד המסוים שלכם. לעומת זאת, העיקרון שאני ממליץ עליו, עיקרון השהיית התגובה, "שתים בלחכות שתיים", מבטא גישה מאוזנת, גמישה, שניתן להתאימה בקלות לכל ילד. בגישה זאת ההורה אמנם מקפיד לא להגיב מיד, אך הוא מכוון את קצב ההשהייה של תגובתו לפי הצרכים והמאפיינים הייחודיים של ילדו. יתכן שעם ילד אחד יהיה נכון שההורה ימתין פעימה אחת בלבד, כלומר זמן קצר מאוד אחרי הבעת התסכול של הילד, ולאחר מכן ייגש לילד, ואולי בפעם הבאה יאריך מעט את קצב ההשהייה ואולי לא. עם ילד אחר נכון יותר לחכות יותר, שלוש-ארבע ואולי יותר פעימות, ולגשת אליו לאחר מכן לזמן קצר בלבד. יכול להיות שעם אותו ילד יהיה נכון בתקופה הנוכחית להשהות מעט, ואילו בהמשך, בעוד שבוע או שבועיים, כשיתחזק, להשהות יותר. כל הורה צריך לפעול על פי השכל הישר שלו, ובהתאם לצרכי הילד שלו ומאפייניו. מדובר בריקוד משותף, ייחודי, של ההורה ושל הילד, שיש בו השהיית תגובה, אך הקצב של ההשהייה נקבע בדיאלוג סמוי, עדין וחכם בין ההורה לבין הילד.

 אתאר לכם דוגמה מעשית לכך. זוג הורים לילדה בת שנה וחודשיים, מתלבטים מאוד לגבי הדרך שבה יגמלו את בתם מהנקה בלילה. הם מבינים שכבר זמן רב ההנקה בלילה מיותרת, אבל מאחר שבתם ישנה איתם בחדרם, הרי ברגע שהיא רק מתחילה לבכות, האם ממהרת להניקה. קשה להם, לשניהם, להכיל את בכי ההילדה, גם הזעיר ביותר הם לא רוצים לפעול על פי שיטות נוקשות של הפסקת ההנקה, כמו לתת לילד לבכות עד שיתרגל. הם לא מוכנים לתת לבתם לצרוח, כי זה נראה להם כהתעללות, אך הם גם מבינים שגישתם הרחמנית הנוכחית אינה מתאימה. במהלך הפגישה איתם, הצעתי להם לאמץ את עקרון ההשהייה: כל פעם שהילדה תבכה והם ירצו לגשת אליה, להמתין מעט, להשהות את הגישה המהירה שלהם אליה, אבל לא יותר מדי. הצעתי להם, בתחילה, ממש לספור: 1,2,3,4,5 ורק לאחר מכן לגשת אליה. בהמשך, כל פעם להוסיף ספירה אחת.

אפשר לבחון את עיקרון ההשהייה בהתמודדות הורים עם בכי בכלל של ילדיהם. קשה מאוד להורים, וגם לאנשים זרים, להישאר אדישים לבכי של ילד קטן. הם מרחמים על הילד, ומרגישים צורך להקל עליו, לעזור, לסייע, וטוב שכך. זהו תפקידו של הבכי כהתנהגות התקשרות. ואולם פעמים רבות אין צורך לעזור מיד לילדים שבוכים, וגם לא כדאי. במקרים אלה, תגובה מהירה של ההורה עוזרת לילד בטווח קצר היא עלולה לקלקל לו ולהקשות עליו לטווח ארוך. למשל, תינוקות רבים לא אוהבים לשכב על הבטן, על אף שזה חשוב להתפתחותם. הורים רבים יוותרו לתינוק ויהפכו אותו על הגב, עם הבכי הראשון של אי נחת שלו. או למשל, ילדים קטנים עשויים לבכות תוך כדי שינה מתוך חלום, או בגלל אי נחת גופנית זמנית. אם ההורה יגש לילד וינסה להרגיע אותו, הוא יעיר אותו משנתו, ויתרום בכך להופעת הפרעת שינה אצל הילד.

עיקרון ההשהייה צריך להנחות אותנו גם בתגובותינו להתנהגות הילד עם אנשים אחרים: אחים, חברים, קרובי משפחה למשל, מה קורה לנו כשאנחנו מבקרים עם ילדנו אצל סבתא וסבא, ואלה מגישים לו אוכל חדש שהוא לא מכיר? האם אנחנו מחכים לתגובת הילד או שמיד מזנקים ואומרים לסבתא שילדנו לא אוהב אוכל זה, ואיך זה שהיא בכלל מגישה דבר כזה? וגם אם הילד נרתע מהאוכל החדש, האם אנחנו מאפשרים לסבתא וסבא להתמודד במצב ואולי לעזור לילד להתנסות באוכל חדש, או ששוב אנחנו מיד קופצים להגנתו? או כשאנחנו במספרה, עם בתנו בת השמונה חודשים, והספר, איש נחמד בדרך כלל, מנסה לשחק איתה, והיא נרתעת מעט. האם אנחנו מחכים, מאפשרים לה להסתגל, מאפשרים לספר להרגיעה, או שאנחנו מיד קופצים להגנתה, כועסים על הספר שניגש אליה בצורה מפחידה, מרחיקים אותה ממנו, ומקבעים אולי אצלה פחד מזרים?

לכן, עשו טובה, לילדכם ולעצמכם, אל תגיבו מיד כשלידכם קשה או כשנדמה לכם שלילדכם קשה, ובכך תמנעו ממנו אפשרויות טובות ללמידה. המתינו, בדקו כיצד הוא מגיב, אפשרו לו להתמודד לבד, מעט או הרבה, ואז תגיבו: בזמן, בשיקול דעת. בכך גם תתנו לו דוגמה אישית ראוייה לתגובה במצבי לחץ ותסכול.

כדאי גם שתעודדו את ילדכם לשחק במשחקי "שתיים בלחכות שתיים", שהם למעשה כל משחק חברתי שיש בו תור, המתנה כחלק מחוקי המשחק. ואתם יודעים מה? אולי אפילו יותר חשוב שאתם תשחקו ב"שתיים בלחכות שתיים", כדי שתזכירו לעצמכם כמה חשוב לדעת לחכות, להמתין, לפני שפועלים. בוודאי עם ילדים, אך לא רק איתם.