בעיות למכביר הקשורות באוכל צצות בגיל הרך. רוב הבעיות מתחילות כבר בינקות, החל מגיל חצי שנה לערך, עת האכילה הופכת להיות תהליך רצוני אצל התינוק.
▪ ההאכלה היא קרקע פורייה לצמיחת תחושות כישלון ורגשות אשמה של הורים. הורים רבים מקשרים בין האכילה של הילד לבין הצלחתם כהורים. הם חשים לא פעם שהצלחתם כהורים פירושה שילדם "אוכל טוב"; וכישלון משמעותו שהילד "כמעט שאינו אוכל", ולכן אינו עולה במשקל. לכן הם נוטים להעצים כל התרחשות הקשורה באוכל, דבר המעורר את המעגל השלילי של מתח-חרדה-קשיי אכילה-רגשות אשמה.
▪ החרדות שבהן שרוי ההורה ביחס לאכילת תינוקו גורמות לו לפעול בצורה נוקשה, המתעלמת מצרכיו האמיתיים של התינוק. ההורה עשוי לנסות להאכילו יותר מדי או להגביל בשרירותיות את צריכת המזון שלו. נוצר מעגל שלילי של התנהגות בקשר לאוכל: ההורה החרד פועל בנוקשות, אכילת התינוק מופרעת, ההורה נלחץ עוד יותר, התינוק מגלה קשיים גדולים יותר, וכן הלאה. בנוסף, כאשר ההורה מוטרד ונעשה לחוץ ככל שזמן הארוחה הולך ומתקרב, התינוק יחוש זאת ויגיב בהתאם.
▪ בשל חרדתו עשוי ההורה לכפות ממש את האכילה על הילד. חשוב לזכור שבעיות רבות באכילה, עד כדי הפרעת אכילה של ממש (סירוב כמעט מלא של הילד לאכול), עלולות להתפתח כתוצאה מהאכלה בכפייה של התינוק.
▪ בשל ההתייחסות המוטעית של ההורים, פעמים רבות הילד לומד להשיג תשומת לב רבה בדרכים מניפולטיביות, באמצעות התעסקות בענייני האכילה. הילד מזהה את חרדות הוריו ועשוי לנצלן כדי להשיג תשומת לב ושליטה.
▪ בפעמים רבות אחרות הורים טועים בחינוך הילד הרך להרגלי אכילה שאינם טובים: הם אינם מקפידים על זמני ארוחות קבועים, מפנקים את ילדיהם באמצעות מזון, ולעתים אף משתמשים בו כתחליף לאהבה אמיתית ולתשומת לב. יש הורים שמרגישים רגשי אשמה, אולי כיוון שחזרו מהעבודה בשעה מאוחרת, אולי כיוון שהתייחסו בקוצר רוח אל ילדם, והם מנסים לפצות אותו באמצעות אוכל. במצב זה ילדים לומדים ליצור קשר בין אוכל לבין הרגעה רגשית, קשר שהוא מסוכן להמשך החיים.
▪ ילדים מטבעם נבדלים זה מזה בצורכי האכילה שלהם. ישנם ילדים שזקוקים לכמות מזון גדולה יותר, שאוהבים לאכול, שרוצים להתנסות במאכלים מגוונים וחדשים. מנגד, ילדים רבים זקוקים לכמות מועטה של אוכל, הם אינם פתוחים להתנסות במגוון רחב של מאכלים, ללא קשר לפעולה כזו או אחרת של הוריהם. חוסר התחשבות ההורים בהבדלים אישיים מולדים אלה עשוי לגרום להורים להרגיש שלילד שלהם יש בעיה, מבלי שהיא באמת קיימת. מכאן קצרה הדרך לניסיונות כפייה, למאבקים, למתחים, ובסופו של דבר לבעיות.
▪ בשלב המעבר מבקבוק לאכילה בכפית מרגישים הורים שהם מאבדים שליטה על ההאכלה של הילד ועל הכמויות שהוא אוכל. בשלב מוקדם זה עשויים יחסי ההורים והילדים להיסחף למאבקי כוח בשל האכילה. אם הילד מתקשה להתמודד עם המעבר ומסרב לאכול, למשל, ההורים עשויים לנסות להכריח אותו לאכול מתוך חרדה גדולה להתפתחותו התקינה.
▪ ילדים קטנים רבים נחשבים על ידי הוריהם ל"אכלנים קשים", בעוד שהם פשוט מנסים לעמוד על זכותם לפתח טעם משלהם באכילה.
▪ לעתים הורים (בדרך כלל אימהות) עסוקים בצורה כפייתית באכילה של עצמם: בבדיקות קפדניות של משקלם, באכילה בררנית מאוד, בחשדנות רבה כלפי אוכל, בניסיונות מתמידים לרדת במשקל באמצעות דיאטות למיניהן. כך הם עלולים להעביר לילדם מגיל צעיר את התסביכים האישיים שלהם הקשורים לאוכל ואף לבלבלו במסרים כפולים: "תאכל הרבה, אבל חס וחלילה שתהיה שמן"; "תאכל מעט כדי שלא תהיה שמן, אבל חס וחלילה שתהיה רזה מדי".
▪ במקרים נדירים הרבה יותר קיימות בעיות גופניות שונות, וביניהן רגישות יתר למגע. במצב כזה ישנה תחושת אי-נוחות, ואף כאב, אפילו כתוצאה מליטוף, ועל אחת כמה וכמה ממזון שמרקמו מעורר בתינוק תחושת חספוס בלתי נעימה לחך, כמו חצץ. בהתייעצות עם מרפאה בעיסוק המתמחה בגיל הרך אפשר לאבחן את התופעה ולטפל בה.
