יש מצבים קבועים, החוזרים על עצמם בחיי משפחה, שבהם מתעוררים כמעט בוודאות קונפליקטים בין ילדים והורים. למשל, מריבות על שעת ההליכה לישון, על התלבשות איטית בבוקר, על הפרעות לשיחות טלפון של ההורים, על צורת אכילה בארוחה ועוד. על פי גישת המנהיגות ההורית אין טעם לחכות לעימות שיתרחש במצבים ידועים מראש אלה, ועדיף להקדים תרופה למכה. חשוב שהורים ינקטו יוזמה ויתכוננו בחוכמה למצב מאשר שיגיבו תוך כדי האירוע, בדרך כלל בצורה פחות חכמה, ופחות בטוחה. לכן, יש לדבר עם הילד מראש על העומד להתרחש ועל העימות האפשרי, ולהגיע עמו להסכם או לפחות להבנה על צורת ההתמודדות הצפויה. הילד ירגיש שההורה מכבד את המאבק שלו, וכך יפחת הצורך שלו לבצע את המאבק בפועל. בכל מקרה, משעה שההורה מכין את עצמו להתמודדות, ההורה סומך יותר על עצמו, ועקב כך גם הילד יסמוך עליו יותר. גדולים הסיכויים שהקונפליקט ימנע, או שעוצמתו תהיה נמוכה, או שהיציאה ממנו תהיה קלה יותר. אם ידוע, למשל, שהילד מבקש מדי ערב מההורה להקריא לו עוד ועוד סיפורים לפני השינה, וסביב זה מתרחשים עימותים, כדאי לדבר על כך מראש, ולהגיע עם הילד להסכם על מספר הסיפורים שההורה יספר, ולעמוד בכך. חשוב שההורים ישמרו על המסגרת שנקבעה ולא ייכנעו ל"רק עוד סיפור אחד ודי." או למשל, אם הילד מבקש לבוא עם ההורה לקניות, או אם יש הכרח לקחת אותו עם ההורה לקניות, וידוע שמתרחשים בדרך כלל עימותים סביב הרצון של הילד לקנות ממתקים, כדאי להבהיר מראש האם ההורה יקנה ממתק ואיזה, וכן להבהיר מה יקרה אם הילד לא יכבד את ההסכם, יתפרץ וישתולל (למשל, ההורה יחזיר אותו מיד הביתה, או שבפעם הבאה הוא לא יוכל לבוא עם ההורה לקניות וכו').
למדתי בהרי הדולומיטים למצוא את השונה בדומה.
בהרי הדולומיטים למדתי למצוא את השונה בדומה. הבנתי שלשם כך נדרשים לפחות שלושה תנאים: להישאר עם הדבר המשעמם, להתבונן בתשומת לב ובסבלנות במה שנראה כדומה, ולשנות את התפישה המוקדמת הרואה רק את הדומה.
