אמפתיה של הורים לילדים חשובה תמיד. כשהורים מגלים הבנה לתחושות או למחשבות של ילדיהם, גם כשאינם מבוטאים בבירור, הילד מרגיש הקלה שמבינים את רגשותיו ומקבלים אותם, והוא אף מצליח להבהיר לעצמו את רגשותיו. למשל, כשילד קטן משקר להורה על כך שלא הוא שבר את המשחק, ההורה מצליח לגלות הבנה לחשש העמוק של הילד מזעם ההורה או לאכזבה שלו. הילד מרגיש הקלה רבה ומבין יותר את פשר התנהגותו הלא ראויה.
אבל אמפתיה של הורים לילדים חשובה לא רק מזווית ראייה של הילד, תחושות ההקלה וההבנה שהוא מרגיש, אלא גם מזווית ראייה של ההורה, המנסה לחנך את הילד ולהשפיע עליו. למעשה, היכולת לחוש את האחר ולשדר לו הבנה רגשית חיונית לכל מאמצי השפעה, בכל מערכת יחסים, בכל תחום. בני האדם זקוקים להרגיש שדעותיהם נשקלות בתשומת לב מלאה קודם שייאותו ויהיו מסוגלים לשקול ברצינות דעות מנוגדות המוצגות לפניהם. יקל עלינו מאוד אם נרגיש שהצד השני מוכן להתאמץ ולהבין את הנימוקים שלנו ולהתייחס אליהם ברצינות. במקרה כזה אנחנו פתוחים לשמוע טיעונים אחרים, ואולי אף לקבלם. ילד המרגיש שהוריו מתייחסים אליו ברצינות ואולי אף מבינים אותו, יהיה מוכן ביתר רצון לשנות את התנהגותו, גם אם אינו חפץ בכך מלכתחילה. למשל, כאשר מתלקח עימות בין הורים לילדים בקשר להכנת שיעורי בית. הורה הרוצה לסייע לילדו המתנגד להכין שיעורי בית, יהיה חייב ראשית להבין את רגשותיו הקשים של הילד בקשר ללימודים ו/או בית הספר, לשדר לו הבנה זאת, ורק לאחר מכן, על בסיס הבנה זאת, לנסות לשכנע את הילד להכין את שיעורי הבית. במקרים רבים, התנגדות הילד פוחתת מאוד לאחר שהוא מרגיש שההורה מבין אותו, גם אם לא מסכים איתו.
אמפתיה של הורים לילדים חשובה במיוחד בגיל ההתבגרות. המתבגר דורש שיתייחסו אליו כבוגר, שיקשיבו לו, שיכבדו את דעותיו. פעמים רבות זה קשה כאשר ההתנהגות של המתבגר אינה ראויה – מילים בוטות, יחס מזלזל – ואולי אף מסוכנת – יציאה מהבית ללא מסירת מידע, בריחה, גניבה. ואולם דווקא במצבים רגשיים סוערים שכאלה, חשוב שהורים יתאמצו, ולפני שהם "יורדים" על הילד, מוכיחים, כועסים ואף מענישים, יתאמצו להבין את זווית הראייה של המתבגר שלהם. למשל, המתבגר רוצה ללכת למסיבה, למרות שמחר יום לימודים רגיל, וכבר קרו מקרים בעבר שלא הצליח לקום בבוקר. מצבו בלימודים רגיש, שכן הרבה להיעדר ולהחסיר, והיעדרות נוספת מהלימודים עלולה לסכנו. המשימה של ההורה עכשיו היא להשפיע על המתבגר לא ללכת למסיבה, אך בלי "לשבור את הכלים", כדי שהמתבגר יקום רגיל לבית הספר. לכן, במקום מיד להטיף למתבגר ולהוכיח אותו על כך שלא לוקח אחריות ללימודיו, עדיף שההורה יתרכז במאמץ להבין את החשיבות המיוחדת שיש עבור המתבגר בהליכה הזאת למסיבה. "בוא תנסה להסביר לי למה זה כל כך חשוב לך ללכת למסיבה הזאת, למרות שאתה יודע שמחר יום לימודים רגיל ומצבך בלימודים לא מזהיר", זו יכולה להיות פתיחה מתאימה לדיאלוג בנושא. בהמשך ההורה המקשיב באמת יגלה אמפתיה מילולית: "אני מבין שזו אמורה להיות מסיבה מיוחדת, עם די.ג'י אהוב עליך במיוחד, נכון?" ואם אינו משתכנע בהסברי הילד, יציב בצורה אמפתית את הגבול וינסה לשכנע את הילד לקבלו: "ברור לי שזה לא יהיה לך קל לוותר על המסיבה המיוחדת הזאת, אבל לצערי אין לך ברירה. אסור לך בשום אופן לסכן מצבך הלימודי. עוד היעדרות או איחור ואתה עלול לרדת הקבצה, ואני יודע שאתה מאוד לא רוצה בכך". נכון שקיימת אפשרות שהמתבגר יצליח להשפיע על ההורה אם ההורה יקשיב לו באמת, והוא יאשר לו ללכת למסיבה. אבל זה סיכון שאנחנו צריכים לקחת כשאנחנו מקשיבים באמת: אנחנו "עלולים" להשתנות!
