קשה להתמיד בהענקה ובנתינה ההכרחיים בהורות, כשאנחנו מתוסכלים ומרירים, לא מסופקים מעצמנו, כבני אדם וכהורים. זה נכון בכל גיל של הילדים, אך בגיל ההתבגרות זה קריטי. כשהילדים קטנים הם מרבים לתת לנו משובים מחזקים: הם מחייכים אלינו, מחבקים אותנו, מודים לנו, מתרפקים עלינו. גם כשקשה לנו איתם, ברור לנו שהם זקוקים לנו מאוד. ואולם בגיל ההתבגרות לא רק שהמתבגר לא נותן לנו בדרך כלל משובים חיוביים על הורותנו אלא שהוא מרבה לבקר אותנו, שופט אותנו בחומרה. ככל שהמתבגרים נעשים חכמים יותר ומתוחכמים יותר, ויחד עם עליית עזות הפנים שלהם. הם מגלים פגמים רבים בהורות שלנו, בהווה בעבר, איתם וגם עם אחיהם. אם ניפגע, ניעלב, נרגיש התמרמרות וכפיות טובה, יהיה לנו מאוד קשה להמשיך להעניק, לבצע באהבה מטלות של הורות מיטיבה. נתינתנו תהיה מרירה, זעפנית, כועסת. יתכן גם שנגיב בניסיונות אין סופיים לרצות את המתבגר ולזכות ממנו במשובים חיוביים כל שהם. לכן חשוב שנלמד לתת לעצמנו משובים מחזקים בהורות, גם ובעיקר בגיל ההתבגרות. למשל, אנחנו יכולים לומר לעצמנו שכנראה לא הכל אנחנו עושים כל כך גרוע, ושככל הנראה חלק מהדברים הטובים שקורים למתבגרים – ערכים, התנהגויות, רגשות – קשורים איכשהו גם אלינו. תזכרו: ככל שתדעו ליהנות מעצמכם כהורים, גם בגיל ההתבגרות של ילדיכם, כך תרגישו מאושרים יותר, ונתינתכם ההורית תהיה משובחת יותר.

חרדים, מאשימים ומתפלגים
אנחנו רואים זאת בכל תחום בחיינו: מעגל קסם שלילי של חרדה, האשמת האחר, התפלגות, הגברת החרדה
וחוזר חלילה. האם אפשר לשנות את מעגל הקסם השלילי וכיצד?
במאמר מוצעים שני תנאים הכרחיים: רצון לשינוי ויכולת התבוננות פנימית.