מסיכות בכלל
האם מסיכות הן דבר רע? מצד אחד הן סוג של רמייה כלפי הזולת ואולי גם כלפי עצמנו, שכן הן מסתירות את מי שאנחנו באמת. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג השתמש במונח "פרסונה" (בלטינית מסכה היא persona ) כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.
מצד אחר, יש למסכות תפקיד חברתי חיוני והן הבסיס להתנהגות תרבותית. מנגנוני ההישרדות הטבעיים שלנו מחייבים אותנו לחיות תחת מסיכות כמנגנון שמירה עצמי, המגן עלינו בפני פגיעה אפשרית. דיבור ישיר ובוטה הוא לא אידיאל. ואולם לעתים מנגנון ההישרדות האנושי גורם לנו להחביא בצורה מוגזמת את פגיעותנו ורגישותנו, ואת הצורך שלנו בקשר עם אנשים אחרים, מה שעלול לגרום לריחוק ולאדישות, ומכך יש להיזהר ולהימנע.
מסכות בהורות – הצד החיובי
לכאורה אין צורך להשתמש במסכות במשפחה שכן בבית אנחנו מרגישים מוגנים ובטוחים. ואולם על אף תחושת הנינוחות במשפחה יש למסכות חשיבות רבה במילוי תפקידנו כהורים. גם בהורות, ואולי במיוחד בהורות, לא כל דבר צריך לומר ולא כל התנהגות צריך להתנהג. בהיותנו ילדינו תלויים בנו מאוד, במיוחד כשהם צעירים, והם בעמדת חולשה ופגיעות, עלינו לשקול היטב את התנהגותנו איתם. לעתים עלינו לעטות על רגשותינו הסוערים מסכה של שליטה ואיפוק כדי להימנע מהתנהגויות שעלולות לפגוע בילד. כך אין להתפרץ בזעם על ילדנו ולפגוע בו קשות, גם כשהוא מתנהג בצורה מאוד לא יפה לאחיו, או שהוא מדבר אלינו לא יפה.
כדאי לזכור שמסכות לא רק מסתירות את האני האמיתי לכאורה שלנו, אלא גם מאפשרות לגלות אמיתות פנימיות, לבטא חלקים באישיותנו שרק תחת מעטה אנחנו מרשים לעצמנו לבטאן. אמר על כך אוסקר ויילד: "האדם הוא פחות עצמו כשהוא מדבר כעצמו, תנו לו מסיכה והוא יגיד לכם את האמת.". כך בהורות לבישת מסכה של תקיפות תאפשר לנו להיות הורה סמכותי, חסר פשרות כשאנחנו רכים והססנים בדרך כלל; לבישת מסכה של רכות תאפשר לנו להיות חמים ומחבקים בהורות למרות שאנחנו נוטים לריחוק ולאיפוק רגשי ביחסינו הבין אישיים.
כדאי לזכור שכשאנחנו מתאמצים להתנהג אחרת מאשר "בא לנו", כשאנחנו לא "זורמים" עם מה שאנחנו מרגישים באותו רגע אלא מעדיפים התנהגות אחרת ראויה, אנחנו מהווים דוגמה אישית לערכים של דחיית סיפוקים ולקיחת אחריות אישית, אליהם אנחנו מחנכים את ילדינו.
מסכות בהורות – הצד השלילי
לפעמים, מתחת למסכה, אנחנו נמצאים בקשר עם מי שהיינו פעם, אבל בדרך כלל אנחנו לומדים להזדהות עם המסכה עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהמסכה היא אופיינו האמיתי, ושוכחים שפעם, מזמן, היינו מישהו אחר. הפילוסוף הצרפתי לה רושפיקו אמר בהקשר לכך ש"מרוב שאנו מתחפשים בפני זולתנו, אנו לומדים להתחפש בפני עצמנו". יש הורים שמסכת המושלמות בהורות, הצורך להיות הורה מושלם שאינו טועה ואינו חושף רגשות אישיים, היא כה נוקשה שאין הם יכולים להסירה כשאין בה צורך ובוודאי כשהיא מזיקה. כולנו יודעים בשכלנו שאיננו מושלמים, אך רבים מאתנו שואפים, בכל זאת, לתפקד כמו הורים מושלמים: לאהוב תמיד את ילדינו, לגלות כלפיהם רק רגשות חיוביים, לתת ללא תנאי, וכו'. קשה לנו לקבל את עצמנו כאנשים לא מושלמים, להודות, שאיננו כה טובים כפי שהיינו רוצים להיות, שאנו גם כועסים, דוחים, פוגעים, "חונקים" וכו'. קשה לנו להודות בכך, כי אז ניתפש בעיני עצמנו כמפלצות, כלא עומדים בסטנדרטים של המיתוס ההורי, כ"לא בסדר". הורים שאינם מצליחים להפסיק להיות "הורים מושלמים", מזיקים להתפתחות הילד. ויניקוט, רופא הילדים והפסיכיאטר הנודע, דיבר על חשיבות חוסר המשולמות בהורות. הוא טען שעדיף להיות הורה מספיק טוב, כזה שיודע גם לתסכל את הילד, במקום להיות הורה מושלם. כך הילד לומד הדדיות וגבולות החשובים להתפתחותו. כלומר, התנהגות אנושית ולא מושלמת של הורים עשוייה לסייע בהעמדת גבולות חיוניים לילדים. דווקא הורים, שמוכנים להיות לא-מושלמים – שמוכנים להיות "אשמים", טועים, מציבי גבולות ומתסכלים – ולא רק מאפשרים ומתירניים – הם ההורים התורמים יותר לבריאותו הנפשית של הילד. הורה שיכול להתייחס אל עצמו כאל אדם בעל צרכים ורגשות אישיים ואף יכול לתבוע מילדיו יחס של כבוד, יסייע לילדיו לחיות בגבולות מתאימים ובריאים.
מסכות בהורות – הצד ההתפתחותי
ככל שילד צעיר יותר קשה לו להתייחס להוריו כאנשים, כיצורים בשר ודם עם רגשות וחולשות. הוא זקוק להוריו כדמויות מנהיגות, בטוחות, שיוכל להישען עליהן ללא חשש. מסכות התפקיד ההורי טובות עבורו, גם כאשר הוא מזהה ברגישותו רגשות אחרים מאחורי מסכת ההורה המנהיג. הילד הקטן לא רוצה לדאוג לרגשות ההורה; הוא מבקש שההורה ידאג לרגשותיו. לכן, על אף שההורה תופש את עצמו כבן אדם וגם פועל כך פעמים רבות עם הילד, אין שום רע במסכת התפקיד בהורות לילדים קטנים, ואף יש לה יתרונות רבים.
לעומת זאת, ילדים בגיל ההתבגרות לא מסוגלים לסבול את מסכות הוריהם. חוש הביקורת המתפתח אצל המתבגר והצורך שלו להוכיח את עצמאותו גורמים למתבגר לזהות בקלות את מסכות הוריו. המתבגר מסיר את סמכות הוריו בישירות, בבוטות ולעתים בזעם ובתוקפנות רבים. לכן, על אף שהורים למתבגרים נדרשים פעמים רבות להתנהגות מושכלת, שקולה, לא מתלהמת, עליהם להיות מוכנים "להוריד מסכות", לחשוף רגשות אמיתיים של פגיעות, תסכול, כאב, דאגה ביחסיהם עם ילדיהם המתבגרים. זה עשוי להיטיב גם עימם וגם עם ילדיהם המתבגרים.
מסכות בהורות – סיכום
איסק דינסן, הסופרת הדנית הידועה, מחברת הספר המרגש "זיכרונות מאפריקה" (זמורה ביתן, 1986), אמרה: "המסכה היא הפנים האמיתיות שלנו, כי את הפנים קיבלנו מהטבע, אבל את המסכות שלנו בחרנו בעצמנו, כדי שהן תהיינה לנו לפנים". מסכות יכולות להיות בעלות ערך לתפקידנו כהורים כשאנחנו רוצים להיות תקיפים היכן שנדרש להציב גבולות, או להיות אמפתיים היכן שנדרשת הבנה של הילד, וכיוצא באלה. מסכות בהורות יכולות לעזור לנו לבטא התנהגויות חיוניות שקשה לנו בדרך כלל לבטא, בתנאי שנהיה מודעים למסכות אלה, ונהיה מסוגלים להלבישן בשעת הצורך אך גם נדע להורידן כשאין צורך בהן או שהן עלולות להזיק.
