אפקט פיגמליון בגן הילדים: כיצד להיעזר בהשפעותיו החיוביות ואיך להימנע מהשפעותיו השליליות

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

המאמר עוסק בהשלכות "אפקט פיגמליון" הידוע בגן הילדים: כיצד להיעזר בהשפעותיו החיוביות וכיצד להימנע מהשפעותיו השליליות. בבמאמר מוסבר מהו אפקט פיגמליון ומהי משמעותו החיובית בשדה החינוך. לאחר מכן מתוארות השלכותיו השליליות דרך "אפקט הגולם".

התפרסם בהד הגן, רבעון לחינוך בגיל הרך, כסלו תשע"ז, דצמבר 2016, גיליון ב', עמודים 26-33

(להרצאה בנושא לחצו כאן)

מאמר זה עוסק בהשלכות "אפקט פיגמליון" הידוע בגן הילדים: כיצד להיעזר בהשפעותיו החיוביות וכיצד להימנע מהשפעותיו השליליות. בראשית הדברים אבהיר בקצרה מהו אפקט פיגמליון ואסביר את משמעותו החיובית בשדה החינוך, לאחר מכן אתאר את השלכותיו השליליות דרך "אפקט הגולם". אסיים בהמלצות לגננות כיצד להיות מודעות לציפיות שליליות שהן משדרות לילדים, ולהימנע מכך, וכיצד לשדר בצורה מודעת ציפיות חיוביות לילדים.

מהו אפקט פיגמליון?

"אפקט פיגמליון" הוא המונח המקובל בשדה החינוך לתופעה פסיכולוגית-חברתית רחבה של נבואה שמגשימה את עצמה: תהליך שבו הציפיות שקיימות לגבי אדם מסוים גורמות לו באופן בלתי מודע להתנהג בהתאם לציפיות ממנו.

השם "אפקט פיגמליון" לקוח מסיפור במיתולוגיה היוונית, המופיע בספר העשירי של האפוס "מטמורפוזות" מאת אובידיוס.  פיגמליון, שהיה מלך קפריסין וגם פסל כשרוני, שיצר פסל של אשה שהיה כה מושלם עד שהוא עצמו התייחס אליה כאל יצור חי. הוא נתן לאישה המפוסלת את השם גלטיאה (Galatea) והתאהב בה אהבה עזה. אהבתו הנואשת עוררה את רחמיה של אפרודיטה, אלה האהבה והיופי, שנפחה בפסל רוח חיים והפכה אותו לאישה אמיתית. התייחסותו של פיגמליון אל גלטיאה כאל יצור אנושי אכן הפכה אותה לכזו (המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שו כתב בעקבות סיפור מיתולוגי זה מחזה בשם פיגמליון, שהוצג לראשונה באנגליה ב 11.4.1914. במחזה מצליח פרופ' הנרי היגינס חולל את הנס של הפיכת מוכרת פרחים דלה לנסיכה בכוח אמונתו בה, הגורמת גם לה להאמין בעצמה).

תופעת הנבואה שמגשימה את עצמה מוכרת בתחומים רבים: בתחום הכלכלי, בו, למשל, שמועות לא מבוססות על התמוטטות בנק עלולים לגרום להתמוטטותו מרגע שלקוחות מבוהלים מושכים את כספם בו זמנית (1948,Merton); בתחום הניהולי, בו מנהלים יוצרים ציפיות גבוהות מעובדים מן השורה והופכים אותם על-ידי כך לבעלי רמות ביצוע והישג גבוהים (Eden, 1990); וגם בתחום הצבאי, למשל בצה"ל, בו יוצרים אצל חלק מהמפקדים ציפיות גבוהות מטירונים, ולאחר מספר שבועות טירונים אלה מצליחים יותר, הן במבחן בכתב והן ביכולת לתפקד עם נשק   (Eden & Shani 1982).

במחקר ראשוני בנושא בתחום החינוך ביקשו שני חוקרים, רוזנטל וג'קובסון (Rosenthal & Jacobson, 1968), פסיכולוגים מאוניברסיטת שיקגו, לברר אם תהיה השפעה למסרים חיוביים שמקבלים מורים על יכולתם השכלית של תלמידיהם. לשם כך הם ערכו, כביכול, בדיקת יכולת לתלמידי בתי-ספר יסודיים. התוצאות (המפוברקות) של אותו "מבחן חדש" שנמסרו למורים, הראו שאצל 20% מהילדים (שנבחרו למעשה באורח אקראי מתוך כלל אוכלוסיית התלמידים) "עשויות להתגלות יכולת שכלית גבוהה והתקדמות רבה בלימודים בשנה הקרובה". שאר התלמידים, שלגביהם לא נמסר מידע נוסף עם מסרים חיוביים, היוו קבוצת ביקורת. בסוף אותה שנה השוו החוקרים את ציוני המשכל לציונים מתחילת השנה. התוצאה הייתה, שאצל אותם תלמידים מקבוצת הציפייה החיובית חלה עלייה גדולה יותר בציוני המשכל, בהישגים הלימודיים ואף בהתנהגות טובה, בהשוואה לקבוצת הביקורת. את התהליך שבו קולטים התלמידים את הציפיות הסמויות החיוביות של המורים ומממשים אותן כינו רוזנטל וג'קובסון בשם "אפקט פיגמליון". מאז השתרש שם זה לתיאור תהליך הנבואה שמגשימה את עצמה בחינוך. מחקרים רבים שנעשו בהמשך איששו והרחיבו את ממצאי מחקרם המקורי של רוזנטל וג'קובסון (Zanna et al., 1975).

כיצד מתרחש "אפקט פיגמליון"?

תיאוריה ידועה במדעי החברה, "האני במראה", היא הבסיס להבנת תופעת הנבואה שמגשימה את עצמה – ש"אפקט פיגמליון" הוא כאמור הביטוי שלה בשדה החינוך. לפי תיאוריה זו, האחרים המשמעותיים לנו בשלבים שונים בחיינו משמשים לנו כמו מראה, כלומר דרך ההתנהגות שלהם אלינו אנחנו לומדים על עצמנו ומגבשים את זהותנו. קולי (Cooley), הוגה תיאורית "האני במראה", מנסח זאת בחדות: "האדם אינו מה שהוא חושב שהינו, האדם אינו מה שאחרים חושבים שהינו, האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהינו." (Cooley, 1902).

כיצד משודרות הציפיות של הסביבה החינוכית מהתלמידים, כך שהן מאומצות בסופו של דבר על ידם ומוגשמות בהתנהגותם?

מחקרים הראו בבירור שכוחו העיקרי של "אפקט פיגמליון" הוא בהתנהגויות לא מודעות, מילוליות ובעיקר לא מילוליות, בהן מורים וגננות משדרים את ציפיותיהם החיוביות מתלמידים (Marshall & Weinstein, 1984). נפשם הרגישה של הילדים, במיוחד כשהם קטנים, קולטת בעוצמה את שידורי המורים והגננות המשודרים כל העת באמצעות סימנים סמויים וכמעט בלתי מורגשים.

במחקרים שנעשו בכיתות נמצאו ארבעה מנגנונים פסיכולוגיים כאלה שבעזרתם מורים מתקשרים את ציפיותיהם החיוביות מתלמידים המסומנים על ידם לחיוב (בן צבי, תשס"ג):

אקלים – ציפיות חיוביות של מורים יוצרות אווירה חמימה ותומכת כלפי התלמידים שמצפים מהם ליותר. האווירה החמה מתבטאת בחיוכים, הנהונים, קרבה פיזית.

משוב – מורים נוטים לתת משוב מפורט יותר, ביקורת ידידותית ועדינה, ועידוד לתלמידים שיש להם ציפיות גבוהות מהם.

תשומה – מורים מספקים מידע רב יותר (ניסוח נוסף של שאלה, מתן רמזים) לתלמידים שהציפיות מהם גבוהות. הם אף דואגים להעלות בהדרגה את רמת הקושי של השאלות המופנות לתלמידים אלה.

תפוקה – מורים נותנים יותר זמן למתן התפוקה לתלמידים שמצפים מהם ליותר: הם ממתינים לתשובה יותר זמן, מזמינים אותם לענות וכיוצא באלה.

השפעות שליליות של "אפקט פיגמליון" = "אפקט הגולם"

ציפיות שליליות של מורים משפיעות לרעה על התנהגות התלמידים, ממש כשם שציפיות חיוביות של מורים משפיעות לחיוב על התנהגותם תלמידים. תלמידים חלשים קולטים מסרים של חוסר אמונה ביכולתם ומגשימים את ה"הישגים" הנמוכים שהמורים מצפים מהם. תופעה הפוכה זו ל"אפקט פיגמליון" כונתה "אפקט הגולם" (Babad et al. 1982).

אנשי חינוך לא יאהבו להודות בכך שיש הבדל בין התנהגותם לתלמידים טובים או אהובים לעומת התנהגותם לתלמידים חלשים או לא אהובים. הם מאמינים, כמו רוב האנשים, שהם מסוגלים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים (בעיקר השליליים) ולזייף הבעת רגשות חיוביים תחתיהם (Zuckerman et.all, 1985). ואולם נראה שבמקרה הטוב מורים מצליחים להתנהג בצורה שוויונית לתלמידים חלשים בערוצי תקשורת הניתנים יותר לשליטה כמו התוכן המילולי (מתן ביקורת ושבח, הענקת תמיכה לימודית), אבל נכשלים בצדדים אחרים של שפת הגוף עליהם הם שולטים פחות (תנועות גוף לא רצוניות, נימת הדיבור במנותק מהתוכן המילולי וכו'). המורים אינם מודעים לשדרים שליליים סמויים אלה, אך התלמידים קולטים אותם היטב (באב"ד א1996). למשל ילדים בגן יכולים לזהות בקלות את ההעדפות הלא מודעות של הגננת של ילדים "טובים", שכן גננות נוטות לטפח ילדים ממושמעים וטובים, שעוזרים להן במלאכות השונות של הגן. התופעה מכונה התנהגות הבדלית (באב"ד, ב1996). הילדים שלא מקבלים תפקידים בגן חשים תסכול רב. הם מתלוננים על הילדים ה"מועדפים" ("ידעתי שאת תבחרי אותו", "למה תמיד הוא?"), מתנהגים בתוקפנות כלפי הילדים המועדפים, ולעתים גם כלפי הגננת באופן עקיף: מכים, גונבים חפצים, מפריעים. כמובן שהתנהגותם זוכה להתייחסות שלילית מצד הגננת, שמקבעת עוד יותר את החלוקה הברורה בין הילדים ה"טובים", חביבי הגננת, לילדים ה"רעים", שנואי נפשה, בתפישת הילדים.

ההשלכות המעשיות של "אפקט פיגמליון" בגן

על אף שמרבית המחקרים על "אפקט פיגמליון" נעשו בכיתות בית ספר יסודי ומעלה, ניתן לשער שבגיל הגן "אפקט פיגמליון" יהיה גדול במיוחד. ילדים נוטים לאמץ את ההגדרות, את הציפיות ואת הייחוסים של מבוגרים משמעותיים להם ולהתאים אליהם את התנהגותם. אלה הופכים לדימוי העצמי שלהם, שעל פיו ינסו לנהל את חייהם. הגננת מהווה עבור ילדים קטנים דמות מבוגר משמעותית, והם נוטים להישמע לה, לפעמים הרבה יותר מאשר להוריהם. רוזנטל וג'קובסון (Rosenthal & Jacobson, 1968) מציינים במחקרם המקורי פורץ הדרך, שנעשה בכיתות  א-ו של בית ספר יסודי, שהשפעת הציפיות של המורים על התלמידים היא גדולה יותר, ככל שיורדים בכיתות מו' ועד א'. הם מגדירים את ההשפעה של ציפיות המורים על תלמידים בכיתות א' וב' כ"דרמטית". יתרה מזאת, ציפיות של גננות מילדים יכולות להשפיע עליהם במגוון רחב של תחומים, שהם קריטיים להתפתחות הילד, הרבה יותר מאשר הישגים לימודיים או התפתחות קוגניטיבית, שהם התחומים העיקריים שנבדקו במחקרי "אפקט פיגמליון". ביטחון עצמי, תחושת ערך חברתי, הרגשת מסוגלות בתחומי עשייה ויצירה – הם רק חלק מהתחומים שבהן ציפיות גבוהות או נמוכות של גננות עשויות להשפיע בצורה מכרעת על ילדים.

שני עקרונות מעשיים

שני עקרונות עיקריים מעשיים צריכים להנחות גננת המבקשת ליישם בעבודתה בגן את "אפקט פיגמליון":

  1. להיות מודעת לציפיות השליליות שהן משדרות לילדים, ולהימנע מכך.
  2. לשדר לילדים ציפיות חיוביות בצורה מודעת ומושכלת.

להיות מודעות לציפיות שליליות שהיא משדרת לילדים, ולהימנע מכך:

זו אולי המשימה החשובה ביותר של הגננת בנושא זה – עליה להיזהר שלא להזיק לילדים באמצעות ציפיות שליליות. גם אם הגננת לא תדע להשתמש בצורה חיובית מושכלת ב"אפקט פיגמליון", עליה לפחות להימנע ככל יכולתה מהשפעות שליליות אפשריות של "אפקט הגולם".

הנה מספר כלים מעשיים יכולים לעזור בכך לגננות:

  1. להאמין בילד ולסמוך עליו: המחסום היעיל ביותר כנגד ציפיות שליליות של הורים ומחנכים מילדים הוא פיתוח אמונות פנימיות חיוביות חזקות, בחיים בכלל ובחינוך בפרט (עמית, 2006). חשיבה חיובית בחיים מקטינה את השלילי על ידי הגדלת החיובי, מגמדת את הרע על ידי העצמת הטוב. כתב על כך יאנוש קורצ'ק: "הרע מהלך בראש חוצות, ואילו את הטוב עלינו לחשוף. הרע מתפרסם מעצמו, הרע מכריח אותנו לתגובה מיידית. הטוב נחבא אל הכלים, אינו מעורר תשומת לב. פרסום הטוב מונע את השתלטות הרע!" (סילברמן, 2012). א. ד. גורדון (מופיע במסה לרגל ייסוד אגודת הסופרים, תרפ"א 1921) ניסח זאת בצורה קולעת: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור. גננת שמאמינה ביכולות הפנימיות של הילדים וסומכת עליהם, תאמין באפשרות של הילד להראות את חוזקו, גם כאשר הוא מתגלה בחולשותיו. היא תשדר לו ציפיות חיוביות ולא ציפיות שליליות.
  2. לזהות ציפיות שליליות: יש שתי דרכים עיקריות בעזרתן הגננת יכולה לזהות ציפיות שליליות של עצמה: הדרך האחת היא לנסח בצורה מילולית את הציפיות מילדי הגן. משעה שהגננת תנסח בצורה מסודרת ומילולית את ציפיותיה מכלל ילדי הגננת, יש סיכוי טוב שהיא תזהה ציפיות נמוכות/שליליות מילדים מסוימים. למשל, הגננת תשים לב שקשה לה לומר דברים חיוביים על ילד מסוים, או שניסוחיה שליליים: "היא תמיד מחפשת תשומת לב דרך התבכיינות", או "הוא מתקשה לשבת בשקט בריכוז ולא מסוגל להתאפק". הדרך השנייה, היעילה יותר אך הקשה יותר לביצוע, היא להיעזר במשוב חיצוני. יהיה קשה לגננת לאתר לבד את הסימנים של תנועות, מחוות, הבעות לא מילוליות בהן משודרות הציפיות השליליות שלה. משוב של גורם מקצועי (גננת בצוות, פסיכולוגית, יועצת, מפקחת) הצופה בהתנהגות הגננת בגן יוכל לאתר זאת. רק כך הגננת תוכל להתבונן בהתנהגויות הרגליות שלה, לא מודעות, המשדרות ציפיות שליליות. למשל, משפט שאלה כמו "מה יהיה איתך? שוב אתה מפריע לשאר הילדים במשחק", מקבע את התנהגותו השלילית של הילד – מפריע לשאר הילד בגן – ומשדר את הייאוש של הגננת מאפשרות של שינוי. או למשל משפט התלונה הנפוץ אצל הורים וגננות "כמה פעמים אמרתי לך", הנאמר בדרך כלל בהרמת קול, בכעס, מעביר לילד את תחושת התסכול והזעם של הגננת לנוכח חוסר הציות שלו. המשפט מטביע סטיגמה בילד וממצב אותו כמי שאינו רוצה או אינו יכול לשתף פעולה (יריב, 2010).

כמובן, ששתי דרכים אלה לזיהוי ציפיות שליליות דורשות פתיחות רבה מצד הגננת ונכונות לחשוף את עצמה לביקורת, בפני עצמה ובפני אחרים. בכל מקרה, זיהוי הציפייה השלילית יכול לעתים להספיק כדי להסירה ממערך הציפיות של הגננת, או לפחות למתן אותה.

  1. לחפש מידע שסותר את הציפיות השליליות: משעה שזוהתה על ידי הגננת ציפייה שלילית שלה מילד כדאי שתתאמץ למצוא מידע חיובי על הילד. מידע חיובי יערער את הציפייה השלילית של הגננת ואולי אף יבטלה. המידע יכול להיות מידע קודם (דיווח של גננת קודמת או של מטפלת), מידע של ההורים, מידע של איש מקצוע (מרפאה בעיסוק, מרפאה בדיבור) וכיוצא באלה.
  2. להיזהר משאננות. נמצא שדווקא אנשי חינוך הרואים עצמם אובייקטיבים ושקולים והמאמינים שהתנהגותם שוויונית לחלוטין, דווקא בכיתותיהם נמצאו השפעות חזקות יותר של התממשות ציפיות, הן "אפקט פיגמליון" והן "אפקט הגולם" (יריב, 2009). לכן, חשוב להיזהר מביטחון יתר של גננות בעצמן, לפחות בתחום רגיש זה של ציפיות. אם גננת שומעת את עצמה אומרת "אצלי בגן היחס לכל הילדים הוא שוויוני", או "אין מצב שאני מפלה ילדים רק בגלל זה שאני לא מחבבת אותם", עליה לבדוק את עצמה היטב.

לשדר בצורה מודעת ומושכלת ציפיות חיוביות לילדים

ישנם מספר כלים מעשיים שיוכלו לעזור לגננות הרוצות להשתמש בצורה מודעת וחכמה ב"אפקט פיגמליון", כלומר לשדר בצורה מכוונת ציפיות חיוביות לילדים מסוימים, בדרך כלל ילדים שציפיותיהם מעצמם נמוכות או שליליות. חשוב להבהיר שכלים אלה לשידור ציפיות חיוביות מבוססות על ההנחה שהגננת מאמינה בעוצמה בציפיות החיוביות שלה. בהעדר אמונה חיובית מוצקה מאחורי כלים מעשיים אלה תתבטל השפעתם החיובית.

  1. לשדר ציפיות חיוביות במספר ערוצי תקשורת. ככל שהציפיות החיוביות ישודרו בערוצי תקשורת רבים יותר, כך יגדל הסיכוי שהילד יקלוט אותן ויפנימן. הגננת יכולה להעביר לילדים מסרים חיוביים בצורה מילולית ישירה ("אתה מסוגל", "אני בטוחה שתצליח"), בצורה מילולית עקיפה ("ראיתם ילדים איך ארז התאמץ היום והצליח לשחק יפה בכדור"?), בצורה לא מילולית ישירה (מבט ישיר וחיוך לילד כשהוא עונה תשובה נכונה או כשהוא מתאמץ בפעילות), ובצורה לא מילולית עקיפה (הבעות שמחה וסיפוק שנמשכות גם לא מול הילד ישירות). בכל המקרה, הציפייה החיובית חייבת להיות מלווה בביטוים מעשיים של אכפתיות, חיבה, עניין וכיוצא באלה (Lobuts and Pennewill, 1984).
  2. לשדר ציפיות חיוביות בעקביות. לא מספיק לשדר ציפיות חיוביות באירוע אחד או שניים. צריך לשדר את הציפיות בצורה עקבית, על פני רצף של אירועים. למשל, אם הציפייה החיובית היא שהילד יצליח לחכות בתור במשחק, והגננת מצליחה לא לכעוס עליו כשהוא מתפרץ לא בתורו אלא לעודדו ("עכשיו התפרצת לא בתורך. אני בטוחה שתוכל בהמשך לשחק על פי התור"), עליה להמשיך ולחזור על ציפייה זאת במקרים רבים נוספים של התפרצות הילד שלא בתורו.
  3. להיזהר מציפיות חיוביות בלתי מציאותיות. יש להיזהר מהעמדת רף ציפיות גבוה מדי לילד. התוצאה שקל לחזותה מראש במקרים כאלה היא שהילד יתקשה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שמצופים ממנו, ירגיש נכשל, חסר כישרון ויתייאש (עמית, 2012). למשל, תהיה זו טעות לצפות מילד שמתקשה בביצוע פאזלים בגלל קשיים במוטוריקה עדינה, שיתקדם במהירות ברמות הקושי של הפאזלים כמו שאר ילדי הגן. מספיק לשדר לו שאם יתאמץ, יצליח יותר. או ילד שנרתע משימוש במתקנים כמו מגלשה, עדיף לא לצפות שיגלוש בשמחה ובצהלה אלא שפשוט יגלוש, גם אם בפחד.
  4. להמשיג עבור הילד התנהגויות המבטאות ציפיות חיוביות מעצמו. פעמים רבות ילדים מראים לנו את הדרך – הם פועלים בצורה המבטאת ציפיות חיוביות מעצמם. הם מתאמצים להגיע להישגים בתחומים שונים, הם שמחים כשהם מצליחים, הם מגלים נדיבות, עוזרים וכיוצא באלה. על הגננת לזהות התנהגויות אלה ולהמשיגן לילד בצורה ברורה. למשל מול גילוי אמפתיה של הילד כדאי לומר לו: "אני רואה שאכפת לך. אתה ילד שאכפת לו". מול גילויי שליטה עצמית של הילד אפשר לומר לו: "זה יפה איך שאתה שולט בעצמך ולא מתפרע למרות ההתרגשות הגדולה. אתה יודע לשלוט בעצמך במצבים רבים". הניסוח המילולי החיובי, הברור והמכליל של התנהגות הילד יסייע להפנמת התנהגות זאת על ידי הילד. ילדים שתכופות נאמר להם שהם 'עוזרים' או 'נדיבים' או 'עצמאיים' או 'יצירתיים' או 'בעלי ביטחון עצמי' כשהם מתנהגים מדי פעם בהתנהגויות כאלה – יפנימו תכונות אלה, ובהתאם לכך המוטיבציה שלהם להתנהגות תואמת תנבע ממקור פנימי (עמית, 2012).

סיכום

תופעת הנבואה שמגשימה את עצמה בחינוך, "אפקט פיגמליון", היא חרב פיפיות בידי הגננת. מצד אחד, היא יכולה לתרום להתפתחות בריאה של ילדים כשהגננת משדרת לילדים ציפיות חיוביות המופנמות על ידם. מצד אחר, היא עלולה לדכא ילדים כשהגננת משדרת להם ציפיות שליליות, "אפקט הגולם". על הגננת להשקיע מאמץ גדול להיות מודעת לציפיות השליליות שהיא משדרת לילדים ולהימנע מכך, ובה בעת לשדר בצורה מודעת ומושכלת ציפיות חיוביות לילדים, במיוחד לאלה שציפיותיהם מעצמם נמוכות.

רשימה ביבליוגרפית

באב"ד א', (א1996). ההתנהגות הדיפרנצילית של המורה בכיתה: ציפיות וביטוין, מכון הנריטה סאלד, ירושלים.

באב"ד א', (ב1996). ההתנהגות ההבדלית של המורה בכיתה, בתוך א' לסט (עורך), סוגיות בפסיכולוגיה של בית-הספר, ירושלים: הוצאת מאגנס, עמ' 92-76.

בן צבי ח', (תשס"ג). מודל מנהיגות מעצבת. הד הגן, ב', 4.

יריב א', (תש"ע, 2010). מיצוב בכיתה: ניתוח תגובות מורים לבעיות התנהגות. עיון ומחקר בהכשרת מורים, מס' 12, כתב עת אקדמי של מכללת גורדון.

יריב א', (2009). התנהגות הבדלית, מתוך: אפקט פיגמליון בחינוך – נבואה שמגשימה את עצמה: אסופת מקורות מידע. מכון מופ"ת .http://portal.macam.ac.il/DbImage.aspx?image=file&id=2218

סילברמן מ,' (2012). הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: מכון מופ"ת,

עמית ח', (2012). הורים בטוחים בעצמםמודן, בן שמן.

עמית ח', (2006). הורים כמנהיגים, מודן, בן שמן.

Babad, E. Y.; Inbar, J.; Rosenthal, R. (1982). "Pygmalion, Galatea, and the Golem: Investigations of biased and unbiased teachers". Journal of Educational Psychology74(4): 459–474.

Cooley C.H., Human Nature and the Social Order. New York: Scribner's, 1902, pp. 179-185

 Eden, D. (1990). Pygmalion in Management: Productivity as a Self-Fulfilling Prophecy. Lexington, MA, England: Lexington Books/D. C

Eden, D; Shani, Abraham B. Pygmalion goes to boot camp: Expectancy, leadership, and trainee performance.Journal of Applied Psychology, Vol 67(2), Apr 1982, 194-199.

 Lobuts, J.F. & Pennewill, C.L. (1984). Do we dare restructure the classroom environment? Journal of Creative Behavior, 18(4), 237-46.

Merton, R. (1948), “The selffulfilling prophecy”, Antioch Review, Vol. 8, pp. 193‐210.

Marshall & Weinstein, Classroom Factors Affecting Students' Self-Evaluations: An Interactional Model.Review of Educational Research. 54(3):301-325 · September 1984

 Rosenthal, R.; Jacobson, L. (1968). Pygmalion in the Classroom. New York: Holt & Rinehart.

Zanna, M.P., Sheraf, P.L. and Cooper, J. (1975), “Pygmalion and Galatea: the interactive effect of teacher and student expectancies”, Journal of Experimental Social Psychology, Vol. 11 No. 3, pp. 279‐87.

Zuckerman, M. and Driver, R. E. (1985). Telling lies: Verbal and nonverbal correlates of deception. In A. W. Siegman and S. Feldstein (eds.), Multi-channel integrations of non-verbal behavior (pp. 129-147). Hillsdale, NJ: Erlbaum.

 

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021). אפקט פיגמליון בגן הילדים: כיצד להיעזר בהשפעותיו החיוביות ואיך להימנע מהשפעותיו השליליות. מנהיגות בחיים. אוחזר מתוך https://amithaim.com/2016/09/12/afekt-pigmalyon-kindergarden/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן