בעקבות פורים – מעזים יותר אך גם מתחבאים יותר.

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

על תופעה חדשה יחסית של התחפשות בני נוער בתחפושות קבוצתיות ועל משמעותה החברתית החיובית, העזה לביטוי עצמי, ונזקיה החברתיים הקשים, בריחה מאחריות אישית.

"כל האנשים מנסים לשחק דמויות של אנשים אחרים. חלקם אינם מודעים לכך, ולכן משחקם כה משכנע." (אוסקר ווילד)

 "תגיד, למה אתה מתחפש השנה בפורים?"

"האמת שמאוד התלבטתי. כשהייתי קטן היה לי ברור תמיד למה אני רוצה להתחפש: שוטר, כבאי, צבי הנינג'ה. עכשיו כשאני יותר גדול, בחטיבה, אין משהו שאני ממש רוצה להתחפש אליו. אני לא יודע מה לבחור. בסוף החלטתי להתחפש לזמר. יחד עם חבר."

"למה הכוונה יחד עם חבר? הרי זו לא תחפושת משותפת."

"נכון, אנחנו מתחפשים בנפרד, אבל עושים את זה ביחד. נבוא ביחד לכיתה עם התחפושות ונגיד שהתחפשנו ביחד".

"למה? למה להתחפש ביחד, כשמדובר בתחפושת לבד?"

"זה נותן לי ביטחון להתחפש. לבד לא הייתי מעז להתחפש. אני חושש שיצחקו עלי, שילעגו לי. ככה, כשאנחנו ביחד, אם ילדים יצחקו על התחפושת זה לא יהיה רק עלי, ולכן זה יהיה יותר קל!"

ילדים מרבים להתחפש בתחפושות זוגיות או קבוצתיות, היום יותר מאשר אי פעם.

פעם תחפושות הילדים היו אישיות: כל אחד היה מתחפש לבד. אמנם לפעמים היו תחפושות שמחייבות שותפות כמו השמן והרזה, סוס ורוכב, אבל כל שאר התחפושות היו אישיות. ילדים רבים התחפשו בסופו של דבר באותה תחפושת בהתאם למקובל באותה תקופה (אסתר המלכה, אחשוורוש, קאובוי, סופרמאן, סינית או יפנית, ספיידרמאן, סמי הכבאי, צבי הנינג'ה וכיוצא באלה), אבל זה היה מקרי, עניין של אופנה. כיום, יותר ויותר ילדים – בגילאי חטיבת ביניים, תיכון ואף מעבר לכך – מתחפשים ביחד גם כשהתחפושת היא אישית: אסירים ולא רק אסיר, רוחות רפאים במקום רוח רפאים. כלומר, הם בוחרים נושא (למשל פיות, מכשפים, גלדיאטורים), כל אחד בונה לעצמו תחפושת אישית, אך הם מציגים את עצמם כמחופשים ביחד. וכך ראינו השנה מתבגרים ואף מבוגרים צעירים שמציגים את עצמם ביחד כאלים מהמיתולוגיה היוונית, בנות ים, נערות הוואי, רובוטריקים, נערות משנות השישים, בובות ברבי, דמויות מסרטים (משחקי הכס, מלחמת הכוכבים, דרדסים, מכסחי השדים, הקול בראש, וגם הקוסם מארץ עוץ, עליסה בארץ הפלאות) ועוד. כמובן שגם כיום יש ילדים שתחפושתם המשותפת "מוצדקת", למשל ילדי ביסלי מהפרסומת, או תאומות מסרט האימה "ניצוצות", או משפחות מסרטים כמו משפחת סימפסון, משפחת אדמס, ואף תחפושות קבוצתיות קלאסיות כמו אבן, נייר ומספריים, צבעי פנדה ועוד.

מדוע ילדים גדולים, ואף גדולים מאוד, מעדיפים כיום להתחפש ביחד ולא להתחפש לבד?

נראה שהסיבה לכך היא ההשפעה הגדולה של קבוצת השייכות על מתבגרים. מאז ומתמיד יש לקבוצת בני הגיל השפעה רבה על ילדים בגיל ההתבגרות, והם מנסים לשרוד בה על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בה. טבעי, לכן, שמתבגרים חרדים ממשוב שלילי של בני גילם וזקוקים למשוב חיובי מהם. ואולם נדמה שבתקופתנו, יותר מאשר בעבר, מתבגרים, צעירים ומבוגרים, תלויים מאוד במשובים חיצוניים של בני גילם. תלות זאת באה לידי ביטוי מובהק, ואולי אף נוצרת, ברשתות החברתיות האינטרנטיות המגוונות שמתבגרים משתמשים בהן. המשוב החיובי המוגזם ("מהממת את", "אין עליך", "תותח על" וכו') על כל תמונת סלפי או התבטאות ילדותית שמתבגרים מעלים ברשתות, הופך אותם תלויים במשוב, גם כשהם יודעים שהמשוב מזויף. באותה מידה, מתבגרים חוששים מאוד ממשוב שלילי ברשתות החברתיות. על אף שהמשוב השלילי שכיח פחות ברשתות החברתיות, הוא הרסני ביותר כשהוא מתרחש. הוא מחריד את המתבגרים ומגביר את תלותם במשוב החיובי של הקבוצה.

הפן החיובי של תופעת ההתחפשות הקבוצתית

יש מקרים רבים שבהם ההשתתפות בקבוצה מעניקה ליחיד כוחות חיוביים ואף חוויות אישיות ברוכות. למשל, השתתפות בשירת מקהלה או בהרכב נגנים, השתתפות בקבוצת ספורט וכיוצא באלה. הפן החיובי של ההשפעה החברתית הגדולה של קבוצת בני הגיל על מתבגרים הוא הביטחון שהם מקבלים מהקבוצה לבטא רצונות, דחפים, שאיפות, שלא היו מעזים לבטא לבד. וכך, בחסות הקבוצה, מתבגרים שלא היו מעזים להתחפש כלל, מעזים כיום להתחפש, כאשר התחפושת היא זוגית או קבוצתית. החשש מביקורת מצד האחרים מתעמעם, נחלש, מפסיק להיות גורם מכוון בלעדי של ההתנהגות

"אני אף פעם לא מופיעה לבד, אלא במה שאני מאוד בטוחה בו, כמו ריקוד", מספרת לי תלמידת כיתה ו'. "כשאני צריכה להתחפש אין לי ביטחון. זה משהו שאני לא עושה בדרך כלל, ולכן אני מעדיפה להתחפש עם עוד בנות. נכון, אם התחפושת מוצלחת, המחמאות יתחלקו בין כולנו ולא אקבל מחמאות אישיות. אבל מה שיותר חשוב זה שאם התחפושת לא תהיה מוצלחת, ואם מישהו יצחק על התחפושת, לא יצחקו עלי לבד, אלא על כולם. אין לי עם זה בעיה. זה לא פוגע בכלל, כי אנחנו ביחד".

הפן השלילי של תופעת ההתחפשות הקבוצתית

הפן השלילי של ההשפעה החברתית הגדולה של קבוצת בני הגיל על המתבגרים היא התרגלותם להימנע מלקיחת אחריות אישית לעשייתם. במקום להתחפש לזקנה או זקן ולהתמודד עם ביקורת הקבוצה, לטוב או לרע, הם מתחפשים לזקן או זקנה בתוך קבוצה של זקנים. הם אמנם מרגישים רגועים, אבל תלותם במשוב האחרים גדלה, ויכולתם לפעול באורח עצמאי קטנה.

מיותר להזכיר עד כמה מסוכנת התופעה של הסרת אחריות מעצמי ומסירתה לקבוצה, הן במישור הציבורי והן במישור האישי. מעשים, לעתים מסוכנים והרסניים, הנעשים תחת אידאולוגיות חברתיות או דתיות למיניהן פוטרים את האדם מאחריות אישית לטובת אחריות קולקטיבית. במישור האישי התוודענו לאחרונה למקרים רבים של הטרדה ואף התעללות מינית שבוצעו במרחב הציבורי, כשאף אחד מהאנשים שנכחו באירוע לא התערב ולא ניסה לעצור את התמשכות האירוע הקשה. מדובר בתופעה ידועה בפסיכולוגיה חברתית, "אפקט עובר האורח",(The Bystander Effect), שבה במצב חירום יש פחות סיכוי שאדם יתערב כשיש סביבו אנשים נוספים, בהשוואה לאם הוא נמצא שם לבד. אחד ההסברים הנפוצים לתופעה הזו הוא שכאשר אנשים אחרים נוכחים, אנחנו נוטים להניח שמישהו אחר יתערב ואז אנחנו לא צריכים להתערב, ולמעשה מסירים אחריות מעלינו. כלומר, ככל שאנו בחברת יותר אנשים, תחושת האחריות שלנו מתחלקת עם יותר גורמים וכך הנטייה של האדם הממוצע לפעול קטנה. אנו מניחים ש'מישהו' כבר יעשה את זה, כי אנחנו אולי קצת חוששים מההשלכות, או מרגישים פחות מוכשרים לעשות את זה בעצמנו.

לכן, התופעה של בריחת בני נוער מאחריות אישית בעשייה יום יומית, כמו בתחפושות בפורים, והסתתרות תחת כנפי האחריות הקבוצתית, צריכה להדאיג שבעתיים. מדובר בהתנהגות שהנזק החברתי שהיא טומנת בחובה, בריחה מאחריות אישית במצבים חברתיים, עלול להיות גבוה בהרבה מהתועלת החברתית המסוימת שהיא מביאה איתה, התגברות על מחסומים רגשיים של התבטאות אישית.

"פתאום שמתי לב שאין כמעט שום פעולה בחיים שאני עושה בלי שאקבל את ברכת החברות הטובות שלי. לפעמים אני שואלת בצורה ישירה לדעתן, ולפעמים אני מספרת משהו כאילו כדי לשתף, ושמה לב מאוד לשמוע מה אומרים. אם יעירו לי, אם יבטאו עמדה שלילית, אני אתקפל, ואחליט אחרת. אם יתלהבו, או אפילו לא יעירו שום דבר, אמשיך במה שהחלטתי. מצד אחד, נוח לי וטוב לי כשכל מה שאני עושה מקבל תמיכה מהקבוצה, אבל ברור לי שאיבדתי את האומץ שהיה לי לפעול לבד, בצורה עצמאית".

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". (תהלים, פרק א', פסוק א')

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021). בעקבות פורים – מעזים יותר אך גם מתחבאים יותר. מנהיגות בחיים. אוחזר מתוךhttps://amithaim.com/2018/03/21/baikvot-poorim/

2 תגובות

  1. שלום לך,
    צר לי על הסבל שעברה בתך בעניין התחפושות. לא חשבתי כלל על ההקשר הזה כשכתבתי את המאמר, אבל אני מבין את הנחמה שמצאת במאמר, ושמח על כך.
    בברכה,
    חיים עמית

  2. תודה על המאמר מאיר העיניים.
    הבת שלי בכיתה ו' לא הוזמנה לאף תחפושת קבוצתית או זוגית, בכיתה שבה כל הבנות ה"נחשבות" התחלקו לקבוצות או זוגות. שמתי לב שמי שמסומנת כמוזרה, מודרת, שונה אין לה תחפושת משותפת. הבת שלי היתה קורבן להתנכלות מצד 4 בנות בתחילת השנה.
    מנחם אותי להבין מהמאמר גם את היתרונות של התחפשות לבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חופש לִרְצוֹת וחופש מִלִּרְצוֹת

במאמר זה אהרהר בשני היבטים של חירות פנימית, שנראים לכאורה מנוגדים: חופש לִרְצוֹת וחופש מִלִּרְצוֹת. אבהיר מהם סימני האזהרה לאיבוד החופש לִרְצוֹת הוחופש מִלִּרְצוֹת, ואציין את הפעולות המתקנות הנדרשות להחזרת החופש הפנימי בשני היבטיו.

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

דילוג לתוכן