"עד כמה רחוק קורן אורו של הנר הקטן! כך זורח מעשה טוב בעולם ייגע."
(וויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה)
"לקקן", הוא לחש לעברי כשחלף על פני בסיום המפגש. הייתי המום. "איך אתה יכול לשבח אותה ככה, כשהיא לא עשתה שום דבר עד עכשיו", הוא זעם כלפיי. ביקשתי להסביר: "בדבריי התייחסתי רק לדוגמה האישית שהיא נותנת בהתנהגותה כאן, במפגש. היא הצהירה במסע הבחירות שלה על ערכים חשובים של שקיפות וקשר עם התושבים, והנה היא מקיימת אותם. היא הביאה את כל הפקידות הבכירה של המועצה אלינו, הזמינה דיאלוג פתוח ואפשרה אותו: היא דיברה רק בסוף! ראית פעם ראש מועצה שמתנהג ככה?" תמהתי בקול. "אתה חנפן", הוא סיכם.
מאחר שמדובר באדם שאני מעריך את דעתו הלכתי ובדקתי: בדקתי את עצמי וחקרתי את העניין. אז נכון שהחמאתי לראשת המועצה על הדוגמה האישית הראויה שהפגינה בערב זה. האם זאת חנופה? על פי מילון ספיר חנופה היא "דבר שבח הנאמר או הנעשה למישהו כדי למצוא חן בעיניו בכוונה להפיק טובת הנאה". ועל פי ויקיפדיה, שבלעדיה כיום הרי לא יכון דבר, "התרפסות (גם חנופה או בעגה לקקנות) היא הפעולה של מתן מחמאות, או התנהגות המיטיבה בצורה מוגזמת, בדרך כלל על מנת להיטיב למתרפס עצמו בעזרת זה שמתחנפים אליו." האמת היא שלא הסתפקתי במחמאה לראשת המועצה ושאלתי אותה שאלה. אלא שבניגוד לאחרים שבשאלותיהם באו בטענה, ביקשו עזרה, מחו על התנהלות קלוקלת, דרשו תיקון עוול – אני לא ביקשתי דבר ולא הצגתי בעיה, אישית או כללית, הזקוקה לפתרון. נהפוך הוא. סיפרתי בגאווה לראשת המועצה על התארגנות קמ"ח בקיבוצנו, ואתגרתי אותה לבדוק האם גם המועצה, כגוף מרכזי חזק, פועלת כדי להיות מעורבת בחברה הישראלית, ולא דואגת רק לעצמה או לתושביה. הזאת חנופה? האם זו לקקנות?
ובכל זאת, האם יכול להיות שיש משהו בעניין הרצון לחנופה שאני מסתיר מעצמי? הרי ברור שאעדיף לראות את עצמי יפה יותר, ראוי יותר, מאשר להצטייר בעיני רוחי כאיש חנפן, "לקקן". ואמנם, בהסתכלות עצמית כנה, מצאתי בתוכי את הרצון לחנופה. אני מודה שאני נוהג לשבח אחרים כדי להפיק טובת הנאה אישית. גם את הצורך בלקקנות גיליתי בקלות: אני נהנה מאוד להחמיא לאחרים.
אני מודה שאני משתדל לראות את הטוב באחרים, בכל מצב. באופן כללי, אני מעדיף לחיות בטוב ולא ברע, לראות את החיובי לפני השלילי, ולכונן עם אנשים יחסים נעימים וטובים ככל האפשר. אני נהנה כאשר דברי קרבה ומחמאות פשוטים של יום יום שאני אומר לאחרים, גורמים להם לחייך אלי, להיפתח אלי, להיות איתי ביחסים אנושיים ידידותיים. וכן, אני מאמין שראיית הטוב בזולת וביטוי אמיתי וכנה של ראייה חיובית זאת יכולים להועיל לי בכל מערכת יחסים. מוטו קמ"ח (קיבוץ מעורב חברתית) – "המדליק לזולתו מאיר לעצמו" – אינו סיסמה בלבד. המיטיב עם אחרים, זוכה להיטיב עם עצמו. זו אמת חיים הנכונה בזוגיות, בהורות, בעבודה ועם חברים. וכמובן, ראיית הטוב בסביבה והעצמת הראוי יכולים להועיל גם, ובמיוחד, כאשר יש מחלוקות ואי הסכמות. יצירת אווירה חיובית סבירה וטיפוח של אמון בסיסי הם תנאים הכרחיים להבנה הדדית, ואולי אף לפתרון, במצבי קונפליקט. דווקא כאשר אני מבקש לערוך עימות נוקב, לטעון טענות קשות, אני מתאמץ להקדים לכך התייחסות חיובית, אוהדת, מפרגנת. כשאני לא מצליח בכך, ולצערי זה קורה לא מעט, אני בא עם עצמי חשבון.
אבל הנאה גדולה עוד יותר אני חש כאשר אני מזהה אצל הזולת התנהגות ראויה, ערכית, שאני יכול ללמוד ממנה. אז אני מתלהב ממש, שמח לשתף בכך, וראוי ללא ספק לתואר "לקקן".אני מלקק את שפתותיי כאשר אני מצליח להרבות טוב בתוכי כתוצאה מהטוב שאני חווה אצל אחרים. אני מתאמץ להיות סבלן יותר כשאני פוגש אנשים סבלניים. אני חש את האמפתיה בתוכי כשאני חווה אמפתיה נאצלת של אחרים. אני שואף להגביר את פתיחותי לעולם כשאני מתנסה בפתיחותם של אנשים. אני מקווה להצליח להיות חומל יותר, כשאני פוגש בתדהמה אצל הזולת יכולת חמלה נשגבת. וגם, אני משתדל ללמוד לעצמי מדוגמה אישית של בני אדם, קטנים כגדולים. כי בסופו של דבר, זה מה שחשוב: להיות באמת, במעשה ולא בדיבורים, הדבר שאתה רוצה להיות, העניין שאתה מאמין שצריך לקרות. כמאמרו של גנדי: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".
ולבסוף, אני מלקק את שפתותיי מאוד אם ראייתי החיובית את הזולת, דברי השבח שלי לאחרים, נדמה שעוזרים גם לאחרים לרצות להיות טובים יותר. זה קורה לעתים ואז אני מרגיש סיפוק רב. נראה שהמפגש המדובר עם ראשת המועצה לא היה אחת מהזדמנויות השפעה חיוביות אלה. הרגשות השליליים כלפי אנשי המועצה חזקים, על אף שרובם חדשים בתפקיד. המשקעים מהעבר רבים, הדעות הקדומות מוצקות, החשדנות הבסיסית גדולה. בתנאים אלה קשה מאוד לראות את הטוב במי שנתפש כ"רע" ו"עוין". קשה אז גם להיעזר במי שמצליח לראות מעט טוב באחרים. להפך, זה מרגיז ומקומם אף יותר.
לא נותר לי אלא להודות ל"לחשן" שבלחישתו הרועמת אפשר לי בדיקה עצמית מיטיבה וחקירה עניינית מעשירה.
"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה."
(הרב קוק, מתוך הספר "אורות הקודש")
