לא חייבים לטוס לניו זילנד כדי לחוות חוויות שיא רגשיות, אבל כדאי…

במהלך מסעו לניו זילנד חווה חיים עמית חווית שיא רגשית. בעקבות זאת, הוא מפרט מניסיונו שלושה תנאים רגשיים שנחוצים כדי לחוות חוויות שיא רגשיות, בכל מקום.

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

ביקשתי מראש מגבי, בת זוגי ומדריכת הטיולים הפרטית שלי, לנסות לארגן לנו אירוע של מוסיקה קלאסית במהלך הטיול הארוך שלנו לניו זילנד. על אף שגבי פחות מחוברת ממני למוסיקה קלאסית "כבדה". היא נענתה לבקשתי ברצון. שמחתי מאוד כשהיא הודיעה לי שזו תהיה האורטוריה הידועה של הנדל, "המשיח", שהיא אולי היצירה הווקאלית המערבית המפורסמת ביותר במוזיקה הקלאסית בשפה האנגלית. לא ידעתי מתי זה יקרה, והופתעתי כשהתברר שזה יהיה כבר בלילה השני שלנו בניו זילנד, מיד לאחר הנחיתה, בעיר אוקלנד.

אולם הקונצרטים באוקלנד לא היה מרשים, האווירה הכללית בו הייתה קלילה למדי. שום דבר לא ניבא את מה שאחוש עוד מעט. ציפיתי ליהנות כהרגלי מהיצירה, המוכרת לי היטב והאהובה עלי מאוד ואז, בהישמע צלילי הפתיחה הראשונים של האורטוריה, חשתי התרגשות עזה והתחלתי לבכות מתערובת של התפעמות, אושר וכאב. במהלך כל הקונצרט חוויתי התקפי התרגשות חזקים מלווים בבכי שקט עם דמעות זולגות. זו הייתה חוויה חזקה של אושר, שהייתה הרבה מעבר לכל חוויה מוסיקלית שחוויתי. לא יכולתי לזקוף זאת לזכות היצירה המהממת, מכיוון שכאמור זו לא פעם ראשונה שאני מאזין לה. יתרה מזאת, ההתרגשות הרבה שלי לא החלה בקטעי המקהלה העוצמתיים והמרגשים המופיעים בהמשך היצירה. הסערה הפנימית העזה שלי התחילה מיד בצלילים הראשונים המוכרים לי של נגינת התזמורת ונמשכה במהלך כל הקונצרט. אז מה זה כן היה?

ראשית, חוויתי את רצף חיי, מילדות ועד היום, דרך המראה של המוסיקה הקלאסית. לפני למעלה מ-60 שנה, בהיותי ילד קטן, התחלתי את החינוך המוסיקלי הקלאסי שלי בפסטיבל אבו גוש למוסיקה ווקאלית כנסייתית. אימי שרה במקהלת אבו גוש ואבי היה ממייסדי הפסטיבל וממארגניו. אני הטלטלתי עם הורי ועם אחותי הקטנה לכנסיית אבו גוש בדרך לירושלים, ארבע שבתות בחודש מאי כל שנה, לשמוע יצירות כבדות של מוסיקה כנסייתית קולית. והנה עכשיו, 60 שנה לאחר מכן, אני ואהובתי, בסוף העולם, מתחילים מסע של פעם בחיים בניו זילנד. איזו פתיחה מדהימה! וכמובן נזכרתי בכאב בהורי שנפטרו והתגעגעתי אליהם מאוד. ראיתי את אימי כאילו היא שרה מולי עכשיו, באוקלנד שבניו זילנד. נזכרתי באבי מתרוצץ בסידורי הפסטיבל, ואני מסייע במכירת תוכניות ובסידור הכיסאות.

שנית, החוויה הלכה ונמשכה במהלך כל הקונצרט. היא לא נפסקה, לא על ידי גורם חיצוני (טלפון, הערה צינית, רעש חיצוני) ולא על ידי גורם פנימי (מוטרדות, דאגה, חסימה). הייתי פנוי להתבונן בתוכי, לחוש את תחושתי, להתמכר לתחושות העוצמתיות המעורבות של שמחה ועצב, אושר בהווה וגעגוע לעבר.

ולבסוף, נתתי ביטוי לתחושותיי: בכיתי, הזלתי דמעות, כל גופי רעד, שיתפתי את גבי ברגשותיי. וזה העצים את החוויה. נוכחותה של גבי, בת זוגי, עזרה לי לשחרר את רגשותיי. היא הייתה שם לצידי, קשובה ומכילה, מחזיקה את ידי, מזילה דמעות בסתר, יחד איתי.

לא חייבים לטוס לניו זילנד, כעשרים ואחת שעות טיסה במצטבר (נטו), 16,281 קילומטרים, כדי לחוות חוויות שיא רגשיות כאלה. זה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום. אבל צריך שיתקיימו שלושה תנאים רגשיים כדי שנצליח לחוות חוויות עוצמתיות כאלה, על פי ניסיוני: חשוב שהנפש תהיה פתוחה וקשובה כדי להתחבר למשהו משמעותי בתוכנו, על החוויה להיות רציפה ויש לשהות בה מספיק זמן, וצריך לתת ביטוי לרגשות החזקים שאנו מרגישים, ולא לסגור את החוויה בתוך עצמנו.

אז לא חייבים להרחיק עד ניו זילנד כדי לחוות חוויות שיא רגשיות כאלה. אבל כדאי…

לצפייה במצגת בסיסית של ההרצאה:

סוף המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים בנושא מנהיגות בקהילה שיכולים לעניין אותך:

מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים

אחרי הבחירות ולקראת חג שני של פסח, מאמר על משמעותה של חירות פנימית לעומת חירות חיצונית. פרשת יציאת מצרים ונדודי בני ישראל במדבר היא משל לקושי של אנשים לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית. במאמר מובאות דוגמאות לקושי זה בתחומי חיים שונים: עם עצמנו, עם בן זוגנו ועם ילדינו.

מדוע אנחנו "סוגרים מצלמה" בחיים ולא רק בזום?

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.