"בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה טו)
הגענו למגרש החניה המסודר כדי לצאת ממנו לטרק סובב הר רוברט, Mt Robert Circuit. זהו מסלול היקפי של כארבע שעות המטפס סביב ההר וממנו תצפית על אגם רוטואיטי, באי הדרומי של ניו זילנד. מגרש החניה היה מלא כמעט לגמרי ואנחנו מצאנו את אחד ממקומות החניה האחרונים. לידנו הייתה רחבה גדולה ריקה ממכוניות. התפלאתי על כך, במיוחד כשראיתי רכבים מגיעים, מסתובבים ברחבה, לא חונים, חוזרים על עקבותיהם ונוסעים לחנות הרחק. ואז ראיתי את השלט בקצה הרחבה ובו כתוב: "אין חניה. מיועד להסתובבות כלי רכב. נא לשמור פנוי". אמרתי בליבי: בארץ כבר מזמן היו חונים כאן. תהיתי האם רחבה זאת תישאר ריקה גם כשנחזור מהטרק. כשחזרנו לאחר מספר שעות מהטרק היפה שעשינו, הרחבה הייתה פנויה לגמרי.
איך הם עושים זאת?
עוצמה רכה
בניו זילנד הרבה פחות מאיימים, מענישים או מפעילים אמצעי שליטה כוחניים אחרים כדי להשפיע על התנהגות ממושמעת בטבע. לניו זילנד יש עוצמה רכה: הטבע הנפלא שלה המוגש בצורה מזמינה וידידותית. עוצמה רכה (Soft Power) הוא מונח חדש יחסית במדעי המדינה המתאר מצב בו מדינה משפיעה על מדינה אחרת או על מדינות אחרות בצורה לא כוחנית. עוצמה רכה נבדלת מעוצמה קשה (Hard Power) שעושה שימוש בכוח צבאי או בלחץ כלכלי. עוצמה רכה מבוססת בעיקר על "אטרקטיביות" של המדינה, כלומר כוח המשיכה שהיא יכולה להקרין היכול לנבוע מתרבות, ערכים ועוד. למשל, הכוח הרך של ישראל עבור ארה"ב הוא שהיא דמוקרטיה, ובכך היא מושכת מאוד את האמריקאים.
העוצמה הרכה של ניו זילנד
כוח המשיכה העיקרי של ניו זילנד עבור העולם הוא הטבע המדהים שלה. 14 פארקים לאומיים, 19 שמורות יער, 3 שמורות חוף ושתי שמורות ים. בניו זילנד מבקרים כל שנה כארבעה מיליון תיירים (!) ומספרם הולך וגדל. חוזים שעד שנת 2050 עתידה תעשיית התיירות, שגם כיום היא מהווה את מקור ההכנסה הגדול ביותר בניו זילנד, לגדול עד כ-13 מיליון תיירים בשנה. בניו זינלד מאמינים שכל מי שיחווה את הטבע הנפלא שלה ויבין את חשיבות שמירתו, יזדהה ויצטרף למאמץ האדיר המושקע לשימורו. לכן, בצד בדיקות אקולוגיות קפדניות בשדה התעופה והגבלה של מספר המטיילים באותה עת בשמורות מסוימות, מרבים בניו זילנד בהסברים מאירי עיניים, חוזרים ונשנים, בכל מקום. כמו כן, מקפידים בניו זילנד על חניונים מונגשים בשמורות, שירותים (Toilets) איכותיים בכל מקום וכיוצא באלה.
דוגמה נוספת, מרשימה, לעוצמה הרכה המופעלת בניו זילנד היא הדרך שבה מנסים כאן להתמודד, ממש בימים אלה, עם תופעת המחנאות החופשית, Freedom camping. תיירים רבים בכל העולם מבקשים, בעיקר מסיבות כלכליות, ללון בטבע ולא במקומות מסודרים שעולים כסף. הם עושים זאת באמצעות קרוואנים, מיני-קרוואנים (לינה במכונית ללא שירותים), אוהלים ועוד. ואולם קמפינג חופשי עלול לזהם את הטבע (אשפה, עשיית צרכים בטבע, לכלוך וכיוצא באלה) ולפגוע באיכות החיים של המקומיים. לכן, מרבית אתרי הפיקניק בעולם אינם מותרים למחנאות חופשית וקנסות כבדים מוטלים על העוברים על החוק.
גם בניו זילנד ניסו בעבר להתמודד עם תופעת המחנאות החופשית על ידי הטלת קנסות על מי שנמצא במקום אסור או שגרם לאשפה. ואולם לאחרונה מבינים כאן שצורת התמודדות שגרתית זאת אינה יעילה, ויש ניסיון לשנות את ההתנהגות הלא ראויה של מחנאים חופשיים על ידי חינוך חיובי ולא על ידי ענישה. שכנוע עדין, "gentle persuasion", הם מכנים זאת. ההנחה של הוגי התוכנית החדשה היא שהמטיילים אינם אנשים רעים, ורצונם הוא לעשות את הדבר הנכון ולא רק לעשות חיים! במספר אזורי תיירות מרכזיים באי הדרומי של ניו זילנד מונו אנשים שתפקידם לעבור באתרי הנופש ולהסביר למטיילים היכן הם יכולים לשהות ומה ההתנהגות המצופה מהם בהקשר של פינוי אשפה ושימוש בשירותים (זאת לאחר שהתקינו שירותים חדשים ברוב אתרי הקמפינג הפופולאריים, ובמספר מקומות, כמו ב-Dunedin, הקימו אתרים גדולים של מחנאות חופשית במרכז העיר). אמנם בכוחם של אנשים אלה (שאגב לא נקראים פקחים אלא שגרירים ambassadors) להטיל קנסות, אבל מתברר שאין צורך בכך. במספר חודשים שהתוכנית מופעלת חלה ירידה דרמטית במספר הדו"חות המוגשים כנגד מפירי החוק, וחלה עלייה גדולה בשביעות הרצון של התושבים מקומיים.
גישה ידידותית
הניו זילנדים מאוד ידידותיים, כיחידים וכמדינה. כל הניו זילנדים שנתקלנו בהם היו מסבירי פנים וידידותיים, והתנדבו לעזור לנו גם בלי שביקשנו. אבל מעבר לגישה הידידותית האישית, הגישה של המדינה היא ידידותית, מזמינה ונדיבה: אין תשלום על כניסה למוזיאונים ציבוריים; אין תשלום על כניסה לחופים או לשמורות טבע; יש שירותים ציבורים מעולים, כולל ניר טואלט כל הזמן, בכל מקום, כולל בשמורות טבע ובמסלולי טרקים נידחים, ובחינם. ועוד. זהו עוד סממן של העוצמה הרכה.
ואיך אנחנו עם עוצמה רכה?
איך אנחנו – כיחידים, כקהילה, כאומה – עם עוצמה רכה? עד כמה אנחנו מנסים להשפיע על אחרים ברוח טובה, בעזרת הדוגמה האישית שלנו, בהסברים ובדיאלוג? האם אנחנו גאים במי שאנחנו ומזמינים את האחרים להיות איתנו בקשר ידידותי מיטיב, תוך שאנחנו מקפידים לשמור על הערכים שחשובים לנו באמת – בזוגיות, בהורות, בעבודה, בקהילה? האם אנחנו משקיעים בלהיות דמויות הזדהות ראויות לילדינו, לתלמידינו, לכפיפים שלנו, לעמיתים שלנו? או שאולי אנחנו נכשלים וממהרים להשתמש בעוצמה קשה – לאיים, להעניש, ללחוץ – גם היכן שזה לא הכרחי? האם יכול להיות שאנו נוטים לשגות באשליית הישגי העוצמה הקשה בטווח קצר ומתפכחים בכאב כשאנו מכירים בנזקיה ובחוסר יעילותה בטווח הארוך?
שלושה עקרונות להפעלה יעילה של עוצמה רכה
עוצמה רכה מבוססת על תפישה חיובית של בני אדם, גישה מניעתית והסברה עקבית.
תפישה חיובית. אין הכוונה לתפישה אופטימית או למנטרה האופנתית "תחשבו טוב – יהיה טוב", אלא לתפישה של בני אדם כחיוביים, כרוצים לעשות טוב, ולכן ככאלה שאפשר להשפיע עליהם בצורה חיובית.
גישה מניעתית. ההשקעה הגדולה היא לא בהענשת אנשים רעים המבצעים פשעים אלא במניעה ככל האפשר מאנשים לבצע עבירות. נסענו אלפי קילומטרים ברחבי ניו זילנד וכמעט לא ראיתי נהגים מבצעים עקיפות מסוכנות. מדוע? בכבישי ניו זילנד מוצבים שלטים רבים המבקשים לאפשר לנהגים לעקוף בבטחה. כמו כן, מוצבים שלטים המיידעים על מסלול לרכב איטי בעוד מרחק קצר. אפילו אני, ישראלי חסר סבלנות בכבישים, למדתי לבטוח בנהגים הנוסעים לפני, שברגע שיוכלו יאפשרו לי לעקוף אותם. ואגב, זה לא שאין מצלמות מהירות בדרכים. עובדה שקיבלתי קנס על עבירת מהירות…
הסברה עקבית. הסברה פשוטה, ברורה ומתמדת משלימה את שני העקרונות הקודמים. לא מספיק להסביר פעם אחת, אלא צריך לחזור על המסר פעמים רבות, בדרכים יצירתיות ובמקומות שונים, כדי שיופנם.
"טוב העליון כמוהו כמים. שמעניק חסדו לכל ולא יתלונן. כשהוא שוכן, הוא מקורקע. בהווייתו, הוא זורם למעמקים. בהתבטאות הוא ישר. בעימות, הוא נשאר מתון. כשהוא מושל, הוא אינו שולט. בזמן פעולה הוא מיישר קו. הוא מרוצה עם טבעו ולכן לא ניתן למצוא בו פגם".
(לאו-דזה, אבי תורת הדאואיזם ומגדולי הפילוסופים הסינים)
