רק משום שאתה יכול, לא אומר שאתה צריך.

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

על מה שחווה ולמד חיים עמית במהלך היום השלישי בטרק המילפורד, באי הדרומי של ניו זילנד.

"צריך לחשוב לפני שמדברים ולשקול לפני שמבצעים" (שייקספיר ויליאם, המלט)

היום השלישי שלנו בטרק מילפורד באי הדרומי בניו זילנד היה המהנה ביותר וגם הקשה ביותר. טיפסנו למעלה משבע שעות, 15 קילומטר, מ-Pompolona Lodge  ל- Quintin Lodge. מראות מופלאים צצו לעינינו מבעד לעצים: הרים מושלגים, מפלים שוצפים ופלגי מים ללא סוף. ביום זה התמודדנו עם שתי בעיות עיקריות. הראשונה, טיפוס ארוך ומייגע בסדרה של זיג-זגים למעבר Mackinnon. השנייה, כשהגענו למעבר, ארבע שעות לאחר תחילת ההליכה, היה קר מאוד, קרוב לאפס מעלות, והגשם הקל, שליווה אותנו מתחילת העלייה, הפך לגשם עז. נאלצנו להמשיך בדרכנו כשרגלינו ספוגות מים וגופנו רטוב לגמרי בחלקו התחתון. ביום זה היה חשוב במיוחד שנלך בקצב שמתאים לנו, כזה שלא יתיש אותנו, מתוך הקשבה לצרכים של עצמנו ובלי להיות מושפעים ממטיילים אחרים."

זה נכון בכל מאמץ, גופני או מנטלי: חשוב לפעול בקצב ובסגנון שמתאימים לנו, ולא לפי ציפיות חברתיות לא רלוונטיות, וגם לא על פי ציפיות עצמיות לא ריאליות. אנשים חושבים שהקצב והסגנון שמתאימים להם הוא מה שהם יכולים לעשות. והם טועים. פעמים רבות מה שאנחנו מסוגלים לעשות עלול להזיק לנו, בטווח קצר או בטווח ארוך. אם אנחנו הישגיים במיוחד, נגמע במהירות את הדרך, כי אנחנו מסוגלים, אך לא נהנה ממנה ואולי אף נגרום לעצמנו נזקים גופניים. באותו אופן "נהרוג" את עצמנו בשעות עבודה מוגזמות, כי אנחנו יכולים, ונשכנע את עצמנו שאנחנו צריכים. אם אנחנו תחרותיים במיוחד, אנו עלולים לבנות בתים גדולים שאנחנו לא באמת צריכים אך מרשימים את סביבתנו. אם אנחנו מרגישים אשמים או חסרי ביטחון, נפנק את ילדינו בצורה משחיתה, כי אנחנו יכולים לתת, על אף שזה מנוגד למה שילדינו צריכים.

נכון שיש משימות בחיים, בדרך כלל אלה משימות לטווח קצר, שבהן אנחנו נדרשים לתת את כל מה שאנחנו יכולים באותו רגע ולפעול בשיא כוחנו. למשל, ריצה למרחקים קצרים, או הגשת מטלה בלימודים בתאריך מסוים קרוב, או התארגנות בבוקר במשפחה עם מספר ילדים. אבל מרבית המשימות החשובות בחיים הן ארוכות טווח ומאפשרות תכנון והתאמת הקצב והסגנון למה שנכון לכל אחד: לחנך את הילד להרגלי למידה נכונים, להפנים במשפחה ערכים של סובלנות ואי-אלימות, להשפיע על בת/בן הזוג שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, לגרום לצוות בעבודה לעבוד בהתלהבות ובאמונה וכיוצא באלה. אלה משימות הדורשות נשימה ארוכה, סבלנות ופעולה בקצב אישי שלא יתיש אותנו. אם נסתער מיד על המשימות ארוכות הטווח, במלוא הכוח, ללא תכנון מספיק של האנרגיה הנפשית שלנו, סגנון פעולתנו יהיה אימפולסיבי, מוכתב על ידי מה שאנחנו מרגישים באותו רגע, ושגוי פעמים רבות. אנחנו עלולים להתעייף במהלך הדרך, להיות מתוסכלים ומרירים, ואולי אף להתייאש ולוותר על היעד.

לכן, במישורי חיים רבים עלינו להקשיב יותר לצרכים המגוונים של עצמנו ולפעול לפי מה שנכון לנו ולא לפי מה שאנחנו מסוגלים אם זה לא מתאים, ובוודאי לא לפי מה שאחרים פועלים או מצפים מאיתנו לפעול. זה קשה אך מתגמל. למשל, אם אנחנו מאמינים שהצפייה בטלוויזיה במשפחתנו צריכה להיות רק בתוכניות נבחרות בודדות, ברור שאנחנו יוצאים למסע חינוכי ארוך וקשה. אנו נדרשים למאמצים הוריים ניכרים ומתמשכים: להציב גבולות, להיות יצירתיים, לתמוך, לשחק, ללמד, להוות דוגמה אישית. במקביל, אנו חשופים ללחצים סביבתיים קשים – "למה אצל כולם כן ואצלנו לא?" – להרמות גבה ולהערות ציניות – "אתם מאמללים את הילדים שלכם" – ולכאבי לב נוכח האפשרויות הקלות המוחמצות – "היינו זוכים בשקט רב, אם ילדינו היו צופים עכשיו בטלוויזיה". במקביל נרגיש סיפוק גדול על שאנו מצליחים ללכת בדרך שאנחנו מאמינים בה, ואשר מביאה להישגים חינוכיים גדולים לילדינו.

אני יכול להציע שני טיפים למי שרוצה לפעול בצורה נכונה, שמתאימה לו, ושתביא אותו לסיום מוצלח של משימות ארוכות טווח.

ראשית, לעצור בתחילת המשימה, לחשוב ולתכנן. המטרה שלנגד עינינו יכולה להיות מרגשת ומסעירה, והרצון העז להגשים אותה עלול לדחוף לפעולה מהירה ואינטנסיבית, שלא בהכרח תתאים לנו ועלולה לכלות את כוחותינו. במקום זאת, יש להרחיק מעצמנו את המטרה המלהיבה, לקרר את מערכת הפעולה, לבדוק מה נדרש מאיתנו לאורך זמן, לבחון מה מתאים לנו, ולפעול בצורה מתוכננת. למשל, אנחנו כועסים מאוד על הילד, מאיימים, ומבקשים להעניש בעונש חמור. רגע, עצור! האם נוכל לעמוד לאורך זמן בעונש של הפסקת צפייה בטלוויזיה לשבוע? האם נוכל להתמיד בבדיקה יומית של שיעורי הבית? זה שהורים אחרים עושים זאת, לא אומר שזה מתאים לנו ולמשפחתנו. עדיף לנקוט בפעולה חינוכית שנכונה לנו – מתאימה לערכים שלנו ולמה שאנחנו יכולים להתמיד בו.

שנית, במהלך הפעולה ארוכת הטווח יש לדבוק בדרך שנבחרה, ולהתעקש על הקצב ועל הסגנון שבחרנו לפעול בהם. כשהדרך מתארכת וקשה, גדל הפיתוי לקיצורי דרך, לשינויי כיוון, לחיפוש פתרונות קלים יותר. במקום זאת, כדאי להיזכר במקרים אחרים שבהם התמדנו והצלחנו. חשוב לחזק את עצמנו מניסיוננו ולא להחליש את עצמנו על ידי הסתכלות על ניסיונם של אחרים, מוצלח, לכאורה, ככל שיהיה.

לסיכום: חשוב לפעול לפי מה שנכון לנו, מתוך הקשבה לעצמנו, ולא לפי מה שאנחנו יכולים, אם זה לא מתאים.

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

האם להיות אותנטי זה להיות ספונטני?

אנו נוטים לבלבל בין אותנטיות וספונטניות. על אף שאנשים אותנטיים הם פעמים רבות גם ספונטניים, לא כל פעולה ספונטנית נובעת מכנות פנימית. במאמר מוסבר מדוע אותנטיות לא סותרת שיקול דעת, אלא להפך היא משתבחת בזכותו.

האישה והחיילים, או לקבל זה לתת.

מה נדרש כדי שלא נדחה בצורה מנומסת ואוטומטית את רצון הזולת להעניק לנו מַתַּת, ונדע לקבל באהבה ובלב שלם נתינה? אירוע שולי שנכחתי בו במכללת בן גוריון שבנגב עם אישה ושלושה חיילים הסב את תשומת ליבי לשאלה זאת. במאמר אני מציע שלושה גורמים, שלוש יכולות, שיכולים לעזור לנו לקבל ובכך לתת, לעצמנו ולזולתנו.

חרדים, מאשימים ומתפלגים

אנחנו רואים זאת בכל תחום בחיינו: מעגל קסם שלילי של חרדה, האשמת האחר, התפלגות, הגברת החרדה
וחוזר חלילה. האם אפשר לשנות את מעגל הקסם השלילי וכיצד?
במאמר מוצעים שני תנאים הכרחיים: רצון לשינוי ויכולת התבוננות פנימית.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

דילוג לתוכן