שלום הורים יקרים למתבגרים.
אני יודע שלא קל לכם עם ילדיכם המתבגרים בשעת חירום זאת. הם כועסים עליכם בגלל הגבלות מצב החירום ואתם נפגעים מהם. הם לא נשמעים להנחיות הבידוד ואתם כועסים עליהם. הם מסתגרים בחדרם ובעולמם הווירטואלי ואתם מודאגים מהם. הם הופכים יום ללילה ואתם חרדים להם. ובעיקר אתם חשים חוסר אונים. לא כולכם, לא עם כל המתבגרים שלכם וגם לא כל הזמן. אבל רבים מכם, עם מתבגרים רבים ורוב הזמן.
במצב זה של תסכול וחוסר אונים הורים נוטים לשתי תגובות הישרדות קיצוניות, שאני מכנה "להיות נבוט" ו"להיות סמרטוט". להיות סמרטוט, כלומר לוותר מתוך ייאוש על דרישותינו הסבירות מילדינו. להיות נבוט, כלומר להשתמש נואשות בכוח הסמכות הפורמאלית, לאיים ולהעניש. ואולם עליכם לזכור שוויתור מתוך חולשה, להיות סמרטוט, אינו אופציה מנהיגותית, במיוחד בעת הזאת. גם שימוש שרירותי באמצעים כוחניים, להיות נבוט, הוא אופציה גרועה, שכן הוא עלול לדרדר מאוד את היחסים המשפחתיים.
אנסה לעזור לכם בשיחה קצרה זאת לשפר את יכולת ההשפעה שלכם כמנהיגי המשפחה בתקופת החירום הנוכחית. אתמקד בשלוש מיומנויות קריטיות: בהירות בציפיותיכם מילדיכם, דיאלוג בתקשורת עם הילדים ועקביות ביישומן של הציפיות.
בהירות בציפיות מהילדים
ילדים, בכל גיל, זקוקים לציפיות ברורות של הוריהם מהם, על מנת שיוכלו להתפתח בצורה בריאה. ציפיותינו הברורות מילדינו במצב חירום הם עוגן של יציבות, וודאות וביטחון עבורם, גם אם יתנגדו לחלקן. חשוב שבתקופת חוסר ודאות זאת תבהירו מחדש לילדיכם מהם חוקי או נורמות המשפחה: מה מותר ומה אסור, כיצד ראוי וכיצד לא ראוי להתנהג. אני מציע לכם להבהיר את חוקי המשפחה בשלושה מישורים: להגדיר חוקים חדשים, לעדכן חוקים קיימים ולחזק חוקים ישנים. יש חוקים חדשים שנובעים מהמצב כמו רחיצת ידיים, הימנעות ממגע עם סבתא וסבא. צריך להבהיר שהם חלים במלואם במשפחתנו. יש חוקים שצריך לעדכן ולא להשאירם מטושטשים כמו שעות צפייה במסכים, שעת קימה בבוקר וכיוצא באלה. כמובן שנרשה יותר שעות צפייה במסכים אבל נגדיר כמה ואיך. ברור שנאחר את שעת הקימה בבוקר, אבל תהיה שעה שבה לכל המאוחר על הילדים לקום. יש חוקים קיימים שלא צריכים להשתנות וצריך להבהיר זאת, למשל היכן אוכלים וכיצד (ללא צפייה במסכים…), תקשורת לא אלימה במשפחה וכיוצא באלה. תתפלאו כמה מה שלכם נראה ברור ומובן מאליו הוא מעורפל, מוטל בספק, נתון לפרשנות מקלה, אצל ילדיכם.
דיאלוג בתקשורת עם הילדים
דווקא במצב חירום עלינו להיעזר יותר במיומנות הדיאלוג עם ילדינו. לכולנו לא קל ונדרשת הבנה רגשית הדדית ברמה גבוהה. וזה לא פשוט, כי פעמים רבות קשה לילדינו המתבגרים לשתף אותנו במה באמת קשה להם, מה באמת הם צריכים, ואנחנו לא תמיד סבלניים להקשיב להם. גם לא פשוט לנו להסביר בנחת את דרישותינו מילדינו, מה אנחנו מצפים מהם, והם בוודאי חסרי סבלנות לשמוע זאת מאיתנו. החיבור של שתי זרועות אלה של הדיאלוג – להקשיב לאחר באמפתיה ולהבהיר את עצמנו בכנות – יכול להישמע בערך כך: "אני יודעת שאת חסרה את החברים שלך, שמשעמם לך, שאת משתגעת בבית. אנחנו רוצים לחשוב ביחד איך אפשר להקל על כולנו בתקופה קשה זאת. אבל, שיהיה ברור, אנחנו לא מתכוונים לוותר על כמה דברים שחשובים לנו. למשל, אנחנו נקפיד על סדר יום שיכלול גם פעילות גופנית של כולם".
עקביות ביישום הציפיות
כאשר הכללים ברורים, ולאחר שהם מוסברים בדיאלוג, חייבים ליישם אותם בעקביות. לא "בערך" ולא "מדי פעם", אלא תמיד, בכל מקרה. כאשר הילד יודע שכמעט ב- 100% מהמקרים הגבול, החוק או הנורמה המוצהרים מיושמים, הוא מבין שהוריו רציניים. הוא ייענה לציפיות הוריו ביתר קלות, בשגרה ובחירום. ההתנהגות ההורית העקבית, המוודאת את יישום הציפיות, לא תיעשה בצעקות ובכעס וגם לא באיומים או בענישה. זהו האתגר הגדול: להיות עקביים באכיפת החוקים באמצעות התייחסות עניינית ("מותר להיפגש רק מספר קטן של חברים. לכן לא תוכל להיפגש איתם"), בהערה רגועה ("שימו לב: צריך לרחוץ את הידיים, לפני הארוחה וגם אחריה"), בתזכורת ידידותית ("אני מזכירה לך מתוקה שלי: אפילו שמשעמם לך מאוד, לא צועקים וגם לא מקללים"). כלומר, לא נבוט ולא סמרטוט אלא מנהיגות.
לסיום, הצעתי לכם, הורים לילדים מתבגרים, להתמקד בשלוש מיומנויות הוריות, שתעזורנה לכם להנהיג את ילדיכם בעת קשה זאת: להיות בהירים בציפיותיכם מילדיכם, לנהל איתם דיאלוג אמפתי וכנה בקשר לציפיות אלה ולהיות עקביים בצורה עניינית וידידותית ביישום ציפיות אלה.
וזכרו: יחסיכם עם ילדיכם המתבגרים ראוי שיושתתו על כוח הזדהותם איתכם ועל הערכתם אתכם כדמויות חינוכיות ראויות. בשגרה ובחירום עליכם לשמש בהתנהגותכם האישית דוגמה טובה לציפיות שלכם מילדיכם.
היו בריאים ובהצלחה במשימות הנהגת המתבגרים שלכם בעת הזאת.
לקישור לסרטון הרצאה בנושא, לחצו כאן.
