"חיים, תירגע", "חיים, אתה מלחיץ", "חיים, הקצב שלך לא מתאים", "חיים, אתה לא נותן לנשום".
זו לא פעם ראשונה שאני מתנדב להוביל צוותים במשימות קהילתיות. בדרך כלל יש לי סבלנות לתהליכים ארוכים הדורשים יסודיות ושיטתיות. הפעם הרגשתי שאין זמן לתהליכים מתמשכים של בניית צוות, של השגת הסכמה רחבה של שותפי תפקיד, של הכשרת לבבות בקהילה. משבר הקורונה חייב תשובות מיידיות והתגייסתי למשימה ב"עצימות גבוהה". חשתי צורך לקדם דברים מהר, להיות רלוונטי למה שקורה.
אבל מיד בתחילת הדרך, כבר לאחר שבוע, נעצרתי. המשובים השליליים הקטנים, רובם לא ישירים, הלכו והצטברו, בתוך הצוות ומחוצה לו. הם נאמרו בלשון עדינה ומפי אנשים טובים, אך אני לא עצרתי. הייתי בטוח בצדקת הדרך. עד שפגעתי, לצערי, באישה אחת טובה, ללא כוונה ובגלל אי-הבנה. וגם שמעתי משוב ישיר מאשה אחרת, ידידה. ורק אז עצרתי.
עצרתי והקשבתי לעצמי. וזה כאב. הרגשתי אשמה על שפגעתי. חשתי תסכול רב על שאני לא מצליח להבהיר את עצמי. דמיינתי שהכל יתפרק ונבהלתי. וכשהקשבתי עוד, רגוע יותר, שמתי לב לאי-שקט גדול בתוכי, כתוצאה מהבידוד ומהסגר. אני כמעט ולא עובד, ואם כן אני עושה זאת בצורה שאני לא רגיל לה – וירטואלית. אני לא נוסע כהרגלי שלוש פעמים בשבוע לנכדיי במקומות שונים בארץ. אני לא רוקד להנאתי עם בת זוגי בחוג השבועי שלנו, ובוודאי לא יוצא למסעות ולא מטפס על הרים. וזה לא מתאים לי – אני צריך להיות פעיל ואקטיבי. אז אני מתעמל, צועד, כותב, מצלם, עורך, משדר, לומד. אבל עדיין זה לא זה. שקט לי מדי. נכון, זה גם נעים, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מסתובב בבית כארי בסוגר. ויש כמובן געגועים, דאגה ותחושת חוסר שליטה. אז אני נלחץ. וכשאני נלחץ אני מלחיץ אחרים שלצידי. ואז אני לא רק מציע, מעודד וממריץ אלא גם דורש, שופט, כועס ואף פוגע.
והחלטתי לשנות. אני רק בתחילת הדרך. אפשר לעצור לקחת אוויר, להירגע. המטרה והדרך נכונים, אבל ראוי שאשתחרר ואשחרר. וחשוב לעשות את זה עכשיו, בהתחלה. אני יודע מניסיוני שכאשר מתחילים לא נכון, קשה מאוד לתקן בהמשך. שתיל של עץ שמתחיל לצמוח עקום, יגדל להיות עץ עקום. ספינה גדולה שסוטה קלות מהנתיב בתחילת דרכה, תגיע הרחק מהיעד הרצוי.
וזה הרי גם אחד מלקחיה הברורים של הקורונה: מה שיכולנו לעשות אתמול, לא נוכל לעשות מחר. כשלא מזהים בזמן את המגיפה ולא נוקטים בצעדים מוקדמים לעצירתה, היא מתפשטת בצורה דרמטית, בלתי ניתנת לשליטה. וזה נכון לא רק במחלה גופנית אלא גם במתחים, חרדות, מועקות, שאינם מטופלים בזמן. המתחים עלולים, חלילה, להידרדר לאלימות, בסיר הלחץ המשפחתי הנוכחי. המועקות עשויות להחריף לדיכאון, בתנאי הפסיביות הנכפית עלינו כיום. וכשאי-הודאות גדולה, החרדות תתעצמנה. אנחנו נסבול מהן, ביום ובלילה, והן גם תושלכנה בהרסנות על הקרובים לנו.
והמסוכן מכל הוא כשאנחנו לא שמים לב לסימני האזהרה כשהם עדיין קטנים. אנחנו מתעלמים מהמנורות האדומות החיוורות שנדלקות. אנחנו לא מקשיבים לקולות האזעקה החלשים הנשמעים. ואז אנחנו מתעוררים יום אחד וזה מאוחר מדי. כבר קשה לשנות, ואולי בלתי אפשרי. המערכת חולה מדי. כבר אי אפשר להבריא. זה קורה בחירום וגם בשגרה: בזוגיות, בהורות, עם חברים, בעבודה.
אז איך לשנות? בוודאי לא להפסיק לפעול. הימנעות אינה פיתרון לעשיית-יתר והיא אף רעה חולה גדולה יותר ממנה. להיות חיוני חשוב תמיד ובמיוחד בהתמודדות במצבי משבר ולחץ. זה מרגיש טוב וזה עושה טוב, לעצמנו ולאחרים. אפשר להיות חיוני לבד ואפשר להיות חיוני ביחד. כך או כך חשוב לפעול מתוך שקט פנימי, בלי להלחיץ את עצמנו או את האחרים. כדאי להיות אקטיבי, לבד או ביחד, אך לא אגרסיבי. כדאי מאוד ליצור הזדמנויות, אישיות וצוותיות, לעשייה, אך בלי כפיה. ראוי לעשות את מה שלדעתנו נכון, אך יש להיזהר לא לגרום לעצמנו או לזולת שברון.
ותודה לכל מי שעזר לי לעצור ולהקשיב. לפעמים בהתייחסות עדינה, במילה קטנה, באמירה אוהדת ישירה. לפעמים בהתנגדות, בהתעלמות, בכעס ואף בפגיעה. ותודה גדולה לכל מי שמסייע לצידי ואיתי, ובכך מאפשר לי להמשיך לפעול, אך גם לנשום, להקשיב ולראות.
