התפטרות מתוך מחאה היא אחת משלושת סוגי התפטרות אפשריים. המתפטר חושב לא רק על עצמו, לחיות בשלום עם ערכיו ואמונותיו, אלא גם מבקש לתרום בדרך זאת לתהליך שינוי מערכתי, לאחר שנכשל להשיג זאת בדרכים אחרות. על התפטרות כמחאה מתפקידים בעבודה ומתפקידים חברתיים מגוונים, במאמר זה.

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"החוכמה בחיים היא לדעת על איזה רכבת לעלות ובאיזו תחנה לרדת"

התפטרתי לאחרונה מתפקיד התנדבותי בקהילה. במסגרת התפקיד הייתי אמור, יחד עם עוד שני אנשים, לטפל בנושא חברתי רגיש. מדוע התפטרתי? מכיוון שבמהלך תקופת ההתמודדות עם משבר הקורונה איבדתי אמון בהנהגת הקהילה. לצערי נכשלתי בניסיוני להשפיע על התנהגות ההנהגה וחששתי מפגיעה קשה במי שאני אמור לעסוק בעניינם. לכן, לא עזבתי וגם לא פרשתי. התפטרתי.

התפטרות היא עזיבת עבודה או תפקיד. האדם המתפטר נוקט עמדה אקטיבית כלפי החיים; הוא לא פסיבי וגם לא קורבן של הנסיבות. המתפטר מחליט לשנות את מהלך חייו, לאחר בחינה של מצבו בעבודה או בתפקיד, ולאור מטרות חייו וערכיו.

אפשר לדבר על שלושה סוגים של התפטרות:

  1. התפטרות משיקולי תועלת אישית. למשל מעבר למקום עבודה אחר לשיפור תנאים או בגלל תחושת מיצוי בתפקיד, מצב בריאות לקוי וכיוצא באלה.
  2. התפטרות כהודאה בכישלון. למשל, רק לאחרונה שמענו על שר הבריאות בממשלת צ׳ילה, ג'יימי מנאליך, שהודיע על התפטרותו לאחר הפגיעה שספגה המדינה ממגפת הקורונה – מעל ל-160 אלף מקרי הידבקות וכ-3,000 בני אדם שמתו מהמחלה (אמצע חודש יוני 2020). יש להעריך התפטרות נדירה כזאת, שכן רבים יותר המקרים שבהם נושא הכישלון לא מתפטר אלא "מסיים תפקיד", "ממצה תפקיד", "עובר לתפקיד בכיר", וכיוצא באלה. למשל, חוסר התפטרותו של שר הבריאות הקודם, יעקב ליצמן, שעבר להיות שר השיכון, על אף כשלונו בהתמודדות עם נגיף הקורונה.
  3. התפטרות כמחאה. בסוג התפטרות זאת אתמקד במאמר זה.

התפטרות כמחאה בעבודה

התפטרות מתוך מחאה בעבודה מתרחשת בגלל ביקורת וחוסר הסכמה גדולים שיש למתפטר עם סביבתו הארגונית, ולאחר שהניסיון לשנות את מצב העניינים לא הצליח. הברירה העומדת בפני בעל התפקיד היא לבגוד בערכיו וברגשותיו ולהמשיך בתפקיד, או להיות שלם עם עצמו ולהתפטר מתוך מחאה.

קשה להתפטר מעבודה בגלל החרדה הקיומית מאובדן הפרנסה. לכן נראה יותר התפטרויות קולקטיביות בעבודה  – מספר אנשים בארגון שמתפטרים ביחד. למשל כ־400 מתוך 48,200 עובדי חברת פייסבוק  פתחו בתחילת חודש יוני השנה (2020) ב"שביתת מחאה דיגיטלית" והשאירו במייל שלהם הודעות מחאה, המבקרות את מדיניות אי־התגובה של החברה מול הפוסטים המסיתים של הנשיא טראמפ. אחדים התפטרו ועשרות איימו בהתפטרות.

יש יחידי סגולה שמתפטרים לבדם כמחאה. למשל, באמצע חודש מאי 2020 שר הבריאות של ברזיל, נלסון טייך, הגיש את התפטרותו לאחר פחות מחודש בתפקיד, לאחר אי-הסכמות עם נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו, לגבי דרך ההתמודדות עם נגיף הקורונה המתפשט בברזיל.

המתפטר כמחאה חושב לא רק על עצמו, לחיות בשלום עם ערכיו ואמונותיו, אלא גם מבקש לתרום בדרך זאת לתהליך שינוי מערכתי, לאחר שנכשל להשיגו בדרכים אחרות. כדי להצליח בכך חשוב שההתפטרות לא רק תיעשה אלא גם תישמע; המתפטר מתוך מחאה יבהיר ברבים את סיבת ההתפטרות ואת משמעותה האישית והארגונית. במובן הזה התפטרות מתוך מחאה היא לעתים אחד מגילוייה החשובים, גם אם הבלתי שכיחים, של מנהיגות נוכחת: אמירה אישית, ברורה וערכית, המצביעה על הכיוון הראוי להתנהלות וממחישה אותו בדוגמה אישית אמיצה.

התפטרות כמחאה מתפקידים חברתיים

כולנו ממלאים בחיים תפקידים חברתיים, רובם לא מודעים: "המרצה", "המנצל", "הילד הטוב", "הילד הרע", "הליצן החברתי", "משכין השלום", "המושלם" וכיוצא באלה. יש מי שמשלים את עצמם שהם בוחרים בתפקידים אלה, אבל פעמים רבות זו היענות לא מודעת לציפיות חברתיות שהטמענו בתוכנו מגיל צעיר.

קשה להתפטר מתפקידים חברתיים. ראשית, קשה לזהות את התפקידים ואת המחירים שהם גובים. שנית, יש בתפקידים רווח פסיכולוגי למי שממלא אותם. ושלישית, נטיית ההתמד האנושית לא מאפשרת לשנות התנהגות שאנחנו מתאמנים בה שנים רבות. פעמים רבות אנחנו משכנעים את עצמנו שהתפקיד החברתי שאנו ממלאים חיוני, עבורנו או עבור אחרים, על אף הסבל הכרוך בו. "אם אני לא אתנדב (לעשות את החגים/לארח בשבתות/לסדר את הבית) מי יעשה זאת?", "אני חייב לעשות את זה, כי אחרת מה יהיה עם הילדים?", "אין ברירה. מישהו צריך להיות האיש הרע בסיפור" – וכיוצא באלה תירוצים פסיכולוגים שעוזרים לנו לעצום עיניים, לרמות את עצמנו, ולהמשיך בתפקידים חברתיים מאמללים ומזיקים.

כדי להתפטר מתפקידים חברתיים נדרש אומץ רב: לקבל את מגבלותיך לשנות את העולם; להכיר בכך שהתפקיד שמילאת במשחק החברתי מזיק לך בעודו מיטיב בצורה מעוותת לאחרים; להתמודד עם הכעס, הדחיה ואולי אף הנידוי שעלולים לבוא עקב התפטרות כמחאה מתפקיד.

פעמים רבות, מי שמתפטר מתפקידים חברתיים מניע תהליכים מערכתיים, גם אם לא כיוון לכך. למשל, מי שמפסיק לרצות אחרים במשפחה גורם לזעזוע במערכת המשפחתית ובעקבות כך גם לשינויים בתפקודם של שאר בני המשפחה. מי שמפסיק להשכין הרמוניה בכל מחיר בחברה מחייב את האחרים להתמודד עם קונפליקטים בין אישיים, שעד כה נמנעו מהם.

התפטרות כמחאה מתוך ברירה ולא מתוך חוסר ברירה

התפטרות לא צריכה להיות אופציה ראשונה – צריך לנסות לשנות את כללי המשחק שיש לנו ביקורת כלפיהם – אבל היא גם לא צריכה להיות האופציה האחרונה, הנעשית מתוך מותשות וחוסר אונים. התפטרות כמחאה לא צריכה להתבצע "בלית ברירה" אלא עם ברירה! היא צריכה להיות אפשרות שמונחת תמיד על השולחן ומאתגרת אותנו להיות כנים עם עצמנו כל העת. זוהי נקודת הכרעה אישית מאוד: עד מתי נכון להיאבק ולנסות לשנות, ומתי ראוי להכיר בחוסר האונים ולהתפטר כמחאה.

לכן, התפטרו בעבודה כשאתם מאבדים אמון במערכת בה אתם עובדים, לאחר שניסיתם ככל יכולתכם לשנותה, ואתם מרגישים חסרי אונים, פגועים, מושפלים.

התפטרו בקהילה כשאתם חשים תסכול גדל והולך בעשייתכם ההתנדבותית, ואתם מבינים שבמעשיכם הטובים אתם מנציחים את הפגמים החברתיים העמוקים, במקום לתרום לתיקונם.

התפטרו במשפחה מתפקידים נוקשים, כובלים ותלותיים, המאיימים על קיומכם הרגשי, גם אם בני המשפחה נצמדים אליכם בכוח ולוחצים עליכם להמשיך לקיימם.

"כל צורך תובע את סיפוקו, וכל ערך תובע את מחירו" (פרופסור לייבוביץ ישעיהו)

 

סוף המאמר

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים בנושא מנהיגות בקהילה שיכולים לעניין אותך:

בשבח ההתפטרות

התפטרות מתוך מחאה היא אחת משלושת סוגי התפטרות אפשריים. המתפטר חושב לא רק על עצמו, לחיות בשלום עם ערכיו ואמונותיו, אלא גם מבקש לתרום בדרך זאת לתהליך שינוי מערכתי, לאחר שנכשל להשיג זאת בדרכים אחרות. על התפטרות כמחאה מתפקידים בעבודה ומתפקידים חברתיים מגוונים, במאמר זה.

מנהיגות נעדרת, משתלטת ונוכחת.

משבר נגיף הקורונה חשף שלושה סוגי מנהיגים, ברמה הלאומית והקהילתית: אלה שנעלמו, אלה שהשתלטו ואלה שנכחו. המאמר מפרט שלושה סוגי מנהיגות אלה, עם פירוט והרחבה של האחרון: מנהיגות נוכחת.