לרצות באמת – כמה זה קשה!

"הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש לצאת תוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל כך"? (הרמן הסה, מתוך הספר "דמיאן")

קראתי אצלנו לאחרונה: "פורסם קול קורא לחברים להציע את מועמדותם, לצערנו איש לא פנה. פנינו לחברים הרשומים וקבלנו את הסכמתם להיות נציגים".

ילדים רוצים הרבה, כל הזמן. הם רוצים לאכול, לשחק, להיות עם אמא ואבא, לראות מסכים, לפגוש חברים. רצונותיהם טבעיים וספונטניים והם לא חוששים לבטא אותם. אבל מהר יחסית הם לומדים לדכא את רצונותיהם הטבעיים. בתהליך חינוכי ארוך, שחלקו הכרחי ורובו תלוי תרבות, הורים מלמדים את ילדיהם שרצונותיהם לא ראויים, אסורים, מזיקים, הרסניים. הם כועסים על ילדיהם כשהם, הילדים, רוצים להמשיך לאכול בגלל תחושת רעב או כשאינם רוצים לאכול בגלל תחושת שובע. הם מטיפים מוסר לילדיהם כשאלה מתעניינים במה שאסור (העוגיות המיוחדות המוסתרות, אפליקציות מדליקות, משחקים אינטרנטיים חדשים) ודוחים אותם כשהם מטרידים אותם ברצונותיהם המעצבנים (לפגוש חבר שההורה לא אוהב, לקנות משחק מחשב שההורה תופש כמזיק, או סתם רוצים תשומת לב). הורים לא מצליחים להפריד בין עידוד עצם הרצייה של הילד לבין התייחסות ספציפית לתוכן הרציה – לפעמים לקבל ולפעמים לדחות אותה. הם מתקשים לאשר לילד את רצונו לִרְצות. במקום זאת הם גורמים לו, גם אם בלא יודעין, ללמוד לְרַצות. וכך, ככל שילדים גדלים, הם לומדים לוותר על רצונותיהם האמיתיים. הם מפסיקים לִרְצות את מה שבאמת חשוב להם, או שהם מתרגלים להסתיר את רצונותיהם האמיתיים, ובונים דימוי עצמי ריק מתוכן, המכוון כלפי חוץ ולא כלפי פנים.

כאנשים מבוגרים אנחנו ממשיכים להדחיק את רצונותינו האמיתיים. אנחנו מעדיפים לטפח את הדימוי החברתי ה"נכון" שהפנמנו מזמן: "נשי", "גברי", יפה, מכובד. אנחנו שואפים במיוחד להיתפש על ידי אחרים כאנשים "טובים". לכן נענה "לא תודה, אני לא רעב", גם כשאנחנו רעבים. נעדיף למלא בקשות של אחרים ולא נבקש עבור עצמנו. נקדיש את עצמנו לספק צרכים של אחרים ולא נשים במרכז את צרכינו. וגם לא נציע את עצמנו לתפקידים חברתיים בקהילה, אלא נעדיף שיפנו אלינו ואז נסכים… כשאנחנו נענים לרצונות של אחרים, אנחנו נחשבים ראויים בעיני עצמנו ובעיני אחרים. כשאנחנו מעזים לרצות בשביל עצמנו, אנחנו נחשבים ראויים פחות בעיני אחרים, ולעתים אף בעיני עצמנו.

כמובן שאין סתירה בין להיות אנשים "טובים" המתחשבים באחרים ומגלים אמפתיה וסולידריות, לבין להיות אנשים טובים לא פחות המתחשבים בעצמנו וברצונותינו הכמוסים. להפך, ככל שמישהו שלם עם עצמו ומרוצה ממי שהוא, קל לו יותר להעניק ולתת לאנשים שמסביבו.

חלק מאיתנו מגיב בצורה קיצונית הפוכה לתהליך החינוכי של הדחקת רצונות אישיים. הרצון שהודחק בעל כרחו בילדות מתפרץ בצורה הרסנית בבגרות. צרכים בסיסיים הופכים לרצונות עזים, חסרי שליטה: אנו אוכלים הרבה מדי ומשמינים; שותים הרבה ומשתכרים; מתאווים לסיפוק מיני וחשים תסכול מתמשך; מתמכרים לעבודה ופוגעים בבריאותנו ובמשפחתנו וכיוצא באלה.

אז כיצד נדע מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד נצליח להרשות לעצמנו לבטא רצונות אלה?

כמו בדילמות אחרות בחיים אנחנו נדרשים להיות אמיצים. עלינו להעז להתבונן עמוק בתוכנו ולבצע פעולה נפשית מורכבת. מצד אחד, לזהות ולְפַנות מתוכנו רצונות שאימצנו בעבר בלי לבדוק ואנו לא מזדהים איתם יותר. מצד אחר, להקשיב לרצונות פנימיים אמיתיים, כאלה שאנחנו מרגישים שלמים איתם, ולתת להם מקום נכבד בתוכנו: קרבה, אינטימיות, קבלת תמיכה, השפעה. ולאחר מכן, עלינו להיות מספיק אמיצים להתמודד הן עם התסכול והכאב כשרצונותינו יתגשמו חלקית בלבד, והן עם תגובות עוינות אפשריות של הסביבה לביטוי רצונות אלה: דחיה, כעס, זלזול, לעג, התעלמות. נכון, לרצות באמת – כמה זה קשה!

האחריות על חיינו היא בידינו, בכל נקודת זמן. אנחנו יכולים לבחור לעקר את חיינו על ידי שנמשיך לוותר על הרצון האישי שלנו. אבל אנחנו יכולים להחליט לתת משמעות חדשה לחיינו על ידי שנִרְצה את מה שבאמת חשוב לנו, ונבטא זאת בנחישות. מי שמחליט לקחת אחריות על רצונותיו, חייב לדעת שהוא עלול להיפגע, להיעלב, לסבול. מי שמחליט לחיות ללא ביטוי של רצון אישי משמעותי, חייב לדעת שהוא מקדים את מיתתו. חיים ללא רצון אינם חיים באמת.

"מהו סימן החיים, גבירתי ואדוני? האם היותו של אדם אוכל, שותה, מתנועע? לא ולא! כמה מהלכים ביננו עלי האדמות – ישנים בלילות וקמים בבקרים – והם מתים ואין הם יודעים שמתו. אנוכי, לפחות, ידעתי. החיים, גבירתי ואדוני, הלא היא השתתפות במעשי העולם הזה, מתוך אהבה, או מתוך שנאה, מתוך רצון שבלב – ואם אין, הרי זה מוות. האמת אני אומר"? (לאה גולדברג, מתוך המחזה "בעלת הארמון", מפי הדמות 'זאברודסקי')