אל תתנו לַפַחד לנהל אתכם!

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

מעגל פחד מקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התמודדותנו עם נגיף הקורונה, בכל הרמות. פעמים איננו מודעים לו, אך אנו מתנהלים על ידיו. במאמר מוצעות שתי הצעות מעשיות כיצד להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא.

"אומץ הוא התנגדות לַפחד, שליטה בפחד – לא היעדרו." (מארק טווין)

בהיותי ילד קטן היינו חשופים למחלות זיהומיות קשות כמו חזרת, אדמת, אדמדמת, חצבת. מחלות אלה היו שכיחות מאוד, בהעדר חיסונים יעילים שהופיעו רק מאוחר הרבה יותר (רק בשנות השבעים הוכנס בארץ לשימוש נרחב החיסון המשולש, MMR, כנגד חזרת, חצבת ואדמת). חלק מהמחלות הופיעו כהתפרצויות של מגפות, למשל התפרצויות של אדמת כל 5-9 שנים, וחלקן היו מידבקות מאוד, למשל החצבת שנחשבת עד היום למחלה נגיפית מידבקת ביותר.

אבל מה שמעניין במיוחד הוא כיצד הורים התמודדו פעם עם מחלות נגיפיות אלה, לעומת ההתמודדות היום עם נגיף הקורונה. אני זוכר כיצד אִמִי המריצה אותי כילד קטן להיפגש עם ילדים חולים במחלות ילדים כדי שאדבק! כשהתמרמרתי וניסיתי להתנגד לרעיון מפחיד זה, אִמִי הסבירה לי שעדיף לחלות במחלות אלה כשאני צעיר ובריא, עם כל אי-הנעימות שבכך. היא הוסיפה והסבירה לי שתהליך ההבראה ממחלות אלה בגיל מבוגר הוא ארוך, קשה וכרוך בסיכונים רבים (אדמת אצל אשה בהריון עלולה לסכן את העובר, חזרת אצל גברים עלולה לגרום לדלקת באשכים).

היום, יותר מתמיד, אני מעריך מאוד את יכולתה של אִמִי להעדיף שיקולים ארוכי טווח לגבי בריאותי על פני כניעה לפחדי רגע.

וכיצד אנחנו מתמודדים היום עם נגיף הקורונה המידבק? בעיקר על ידי שכלול התנהגויות נמנעות של כולנו!

אנחנו נמנעים מלהתקרב אחד לשני בחיי יום-יום ולא רק בהתקהלויות. אנחנו חובשים מסכות לא רק כשאנחנו בחללים סגורים, אלא גם כשאנחנו באוויר הפתוח. אנחנו משתדלים לא לצאת מהבית לפעילויות לא הכרחיות, גם אם הן אהובות ובטוחות כמו מפגש עם בני משפחה יקרים, אירועי תרבות אינטימיים ועוד.

מטרתי אינה לטעון בעד אסטרטגית חסינות העדר (הדעה שעדיף להגן רק על האוכלוסיות הפגיעות ולעודד את התפשטות הנגיף בקרב השאר – כלומר להשאיר את המשק פתוח, ואת ההדבקה כמעט בלתי מופרעת – עד שהנגיף ימצה את יכולת ההתפשטות שלו), על אף שדעה זאת נשמעת יותר ויותר על ידי אנשי רפואה רציניים, בעולם ובישראל. איני מומחה בכך.

אני מבקש להאיר כאן על מעגל הפחד המקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התנהגותנו ברמה הלאומית, הקהילתית והאישית. אמנם פחד הוא מנגנון הגנה טבעי ובריא, שמזהיר מפני סכנות, ולכן הכחשת הפחד או התעלמות ממנו אינה ראויה. יחד עם זאת, במקרה זה כמו במקרים אחרים שהסכנה אינה מיידית, אין לתת לפחד לנהל אותנו. על אף שרובנו אינם בסכנת חיים אמיתית מהידבקות בנגיף הקורונה וגם לא בסכנה אמיתית לסכן אחרים, אנו פועלים כאילו סכנת חיים מרחפת על ראש כולנו. נוצר כאן מעגל פחד שלילי: בגלל ההפחדות התקשורתיות שסיבותיהן מגוונות, אנחנו מפחדים יותר. בגלל שאנחנו מפחדים יותר אנחנו מקשיבים לסמכויות מפחידות, תקשורתיות ושלטוניות, ומפחדים עוד יותר. וכך, בסופו של דבר, הפחד שולט בהתנהגויותינו.

התנהגויות התמודדות עם הקורונה המונעות על ידי פחד גורמות נזקים גדולים ברמה הלאומית והאישית. הפחד להידבק בנגיף מביא להיסטרית בידודים, שרובם מתבררים כמיותרים, ובכל מקרה נזקם רב מתועלתם. מערכות רבות במשק מתקשות לתפקד עקב היעדרות המונית של עובדים. ההגבלות הקשות על חיי המסחר גורמות לנזקים כלכליים אדירים ולחובות כספיים לאומיים ענקיים, שנכדינו ימשיכו לשלם אותם אחרינו. גם ברמה הבריאותית, שזו סיבת ההגבלות וההנחיות, מדיניות ההפחדה והפאניקה גורמת לנזקים בריאותיים כבדים. חולים "רגילים" נמנעים להגיע לבתי חולים לקבלת טיפול חיוני או מתעכבים בצורה מסוכנת מלהגיע (התקפי לב, צינתורים, חיסוני ילדים). מבודדים רבים, בריאים יש לומר, חווים חוויות נפשיות מעיקות, לעתים טראומטיות, עקב חווית הבידוד המעיקה. וילדינו הקטנים? מי יכול לשער את עוצמת הנזק הרגשי הנגרם לילדים קטנים הנתבעים להימנע מלחבק, לגעת, להתקרב לאנשים אהובים, מחשש שהם, הילדים, יגרמו להם נזק? ומה קורה לתהליך קבלת ההחלטות שלנו? חשיבתנו הופכת לנוקשה, צרה, חד-מימדית ומאוד תלותית. ומה קורה לנפשנו? אנו חשים ייאוש, חוסר אונים, דיכאון.

מה אני מציע באופן מעשי?

קטונתי מלהציע הצעות ברמה הכללית, הלאומית, להתמודדות בנגיף הקורונה. לעומת זאת אני מציע להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד מול הקורונה, ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא. זו חלופה הכרחית לשמירת בריאות הגוף והנפש בהעדר התנהלות לאומית עניינית ונאורה. אפשר וצריך לטפח חיים בעלי ערך, גם בתנאי התמודדות עם מגיפה מידבקת מתמשכת, ולא להסתפק בהישרדות נואשת.

ראשית, נכיר בכך שחלק גדול מההתנהגויות הרציונליות לכאורה שלנו מונעות על ידי הפחד, גם אם אנחנו לא מרגישים אותו. בניגוד לתקופה הראשונה של התמודדות עם הקורונה שבה כולנו חשנו בפחד והתנהלנו על פיו, היום אנחנו פחות חשים בפחד אבל הוא ממשיך לנהל אותנו. דוגמאות? בבקשה.

אם אתם סוטים לצידה השני של הדרך כשאתם רואים מולכם אדם, גם אם הוא חובש מסיכה; אם אתם חובשים מסיכה גם כשאתם עושים פעילות ספורטיבית באזור פתוח; אם אינכם נוגעים ביקרים לכם ולא רק לא מחבקים אותם – דעו שאתם מנוהלים על ידי הפחד, גם אם אינכם מרגישים אותו. "אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז – זה ברווז." התירוצים ההגיוניים שאנחנו נותנים לעצמנו ולאחרים – החשש מקריסת בתי חולים עקב ריבוי החולים, הערפל השורר סביב מאפייני הנגיף – הן כיסוי לאמת הכואבת: אנחנו מונעים על ידי פחדים לא רציונליים שאנחנו מדחיקים או מכחישים.

שנית, נעצור, נבדוק את עצמנו, נחשוב בהיגיון ונשנה בצורה אחראית את התנהגותנו ההרגלית המפוחדת.

אל תקשיבו לאיומי הפחדה מוגזמים, שהאינטרס שלהם אינו בריאותי, על סכנת הידבקות בהפגנות, בתפילות, במופעי בידור. במקום זאת, הגיעו למקום שחשוב לכם להיות בו, וודאו שההתנהלות שם זהירה, השתדלו להיות באזור פתוח, הקפידו על מרחק סביר מאנשים, חבשו מסיכה. זה מספיק טוב.

המשיכו לחבוש מסיכות באזורים ציבוריים, אבל אל תוותרו על השכל הישר: אין סיבה לא לדבר עם אנשים ממרחק גם אין לכם מסיכה באותו רגע, כשם שאין הגיון לחבוש מסיכה כשאתם מדברים עם אנשים בטלפון.

אל תפסיקו לחבק את האהובים עליכם, אם אתם בריאים. מגע חשוב לנפש וגם לגוף, ובמקרים מסיימים הוא אף חיוני לקיום. הסבל והנזק הפסיכולוגיים הנגרמים למי שזקוקים לחיבוק ואינם מקבלים אותו, גדולים לאין שיעור מהחשש הקלוש שידביקו אחד את השני. ואפשר גם לחבק קלות. העיקר, בלי לפחוד.

"ביכולתנו לסלוח בקלות לילד הפוחד מחושך; הטרגדיה האמיתית בחיים היא כשמבוגרים מתחילים לפחד מהאור" (אפלטון).

אהבת? מוזמן לשתף

2 תגובות

  1. בהמשך אני מבקש להאיר, שעקב ניהול אורח חיים קלוקל המונע מנהנתנות יתר והנוגד את צרכינו הפיזיולוגיים שעוצבו ע"י האבולוציה במשך מאות מיליוני שנים, והמתבטאת בעיקר בתזונה לקויה חוסר פעילות גופנית, ושמוש מופרז ב "תרופות" (במרכאות) נעשתה האנושות חשופה לאין ספור מחלות כרוניות, אשר מטבע הדברים הולכות ומחמירות ונפוצות יותר ויותר ובהתאמה לעלייה בגיל.
    עקב כך האוכלוסייה הפכה להיות רגישה ושברירית יותר, לכל נגיף התוקף אותה.
    אבל אלה מאתנו שמנהלים אורח חיים תקין, נמנעים מליטול תרופות הפוגעות במערכת החיסון, אין להם ממה לחשוש מהנגיף, גם אם יהיו נשאים שלו.

  2. עוד לא נתקלתי במאמר טוב יותר מהמאמר שלך, בכל הנוגע להתמודדות עם הנגיף.
    היסטריה של ההמונים, המונעת במידה רבה ממניעים פוליטיים, ועל ידי רשויות ממשל מושחתות ומטומטמות וגורמות לנזקים מיותרים של עשרות מיליארדים, ואם לא יתאשתו, המצב רק ילך ויחמיר, ונמצא את עצמינו במעגל אין סופי של טרוף מערכות אשר יפגע לא רק בכלכלה, אלא בכל תחומי החיים, וכולל בבריאות.
    תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן