מדוע אנחנו "סוגרים מצלמה" בחיים ולא רק בזום?

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי מודרני לתופעה מטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"הוּא הָיָה אוֹמֵר… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ." (משנה, אבות, ב, ה)

יש משהו מפתה בלעשות שיחות זום עם מצלמות סגורות. זאת יודע כל תלמיד בבית ספר וגם מבוגר המשתתפים בשיעור, הרצאה או השתלמות בזום. אנחנו נכנסים למפגש עם מצלמה סגורה ו… עושים מה שבא לנו. אנחנו יכולים להקשיב ולצפות כשאנחנו בתנוחה נינוחה, לאכול ולשתות. אנחנו יכולים גם לא להקשיב ולא לצפות, ולהתעסק בעניינים אחרים לגמרי. זאת יכולה להיות גם הגשמה של חלום: להיות "רואה ובלתי נראה", לשמור על פרטיות רבה כשהאחרים חשופים.

אבל סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי מודרני לתופעה מטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה"  אנחנו מוותרים  על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. אנחנו מסתגרים בתוך עצמנו, מתעלמים מהאחר, נמנעים מביטוי רגשי. אנחנו יכולים "לסגור מצלמה" גם בצורה מתוחכמת יותר על ידי העמדת פנים ולבישת מסיכה: חיוכים מזויפים, צחקוקים מלאכותיים, הבעות פנים לא אמיתיות.

ברור שאף אחד לא יכול, וגם לא צריך, "לפתוח מצלמה" כל הזמן, ויש מקומות ומצבים שמותר ואף כדאי "לסגור מצלמה", לשמור על פרטיותנו. ואולם אנו נוטים "לסגור מצלמה" גם במצבים לא הכרחיים, לא רצויים ואף מזיקים. 

דמיינו את עצמכם בשיחה משפחתית. אחד מילדכם מדבר, משתף בחוויותיו השגרתיות, ואתם מתחילים להתעסק בטלפון הנייד שלכם: קוראים, משחקים, מעיינים בהודעות. עבור בני משפחתכם אתם כמו ריבוע שחור בשיחת זום, עם שמכם בלבד ומצלמתכם סגורה.

או דמיינו את עצמכם בשיחה זוגית אינטימית. בן או בת זוגכם משתף אתכם ברגשות קשים של תסכול, פגיעה, כאב. אתם מתעלמים, שומרים על ארשת פנים קפואה, צוחקים בקלות דעת, מעבירים נושא, מדברים בצורה מרוחקת, כועסים ומנתקים מגע – אתם "סוגרים מצלמה".

או דמיינו את עצמכם במרחב הציבורי אומרים שלום מנוכר, חסר חיים, לשכן המתייחס אליכם בחיבה: תנודת ראש קלה, אמירה רפה, ללא חיוך – "סגרתם מצלמה".

או דמיינו את עצמכם במקום העבודה שלכם, ולנגד עיניכם מתרחש עוול, מתגלית התנהגות לא ראויה. אתם רואים ומתרגשים, נבהלים, כועסים, נפגעים. אבל אתם לא רוצים להסתבך. אתם לובשים "פני פוקר", לא מראים החוצה את מה שאתם מרגישים פנימה. אתם מתנתקים, "סוגרים מצלמה".

לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה. הכוונה כמובן לא לנוכחות פיזית בלבד אלא לנוכחות נפשית, כך שאחרים יוכלו להרגיש אותנו, לדעת מה אנחנו חושבים, לטוב או לרע (איימי קאדי, נוכחות, מודן, 2017). "פתיחת מצלמה" יכולה להיות מילולית, אך גם בלתי מילולית. איננו חייבים לדבר, לטעון, להוכיח. מספיק רק לתת לאנשים להרגיש שאנחנו שם, איתם.

כשאנחנו "פותחים מצלמה" במשפחה, אנחנו רואים ונראים, מקשיבים ומשתפים. תשומת ליבנו ומודעותנו נמצאות עם ילדינו כשאנחנו מבלים איתם ונהנים איתם, אך גם כשאנחנו מגבילים אותם ומציבים להם גבולות. אנחנו פתוחים רגשית לילדינו והם חווים אותנו כפי שאנחנו: נהנים, דואגים, מתוסכלים, מתאמצים, שקולים, מקווים, מתגעגעים. האינטראקציות שלנו משמעותיות, לא סתמיות. האם נתתם לעצמכם דין וחשבון כמה מהאינטראקציות שלכם עם ילדיכם  – הקשבה, עידוד, הסבר, הצבת גבולות – נעשות כשאתם באמת איתם, או שהן נעשות תוך כדי בישולים, ניקיונות, סידורים, עבודה במחשב או התעסקות בטלפון הנייד? עד כמה ילדים מרגישים שאתם עם "מצלמה פתוחה", מרגישים אתכם שאתם באמת איתם? או עד כמה הם מרגישים שאתם "כאילו" איתם, עם "מצלמה סגורה", ראשכם במקום אחר.

אנחנו יכולים "לסגור מצלמה" או "לפתוח מצלמה" גם בעבודה. אנחנו יכולים לדבר עם עובדינו או עם עמיתינו בצורה מרוחקת, פורמאלית; ואנחנו יכולים לדבר איתם בצורה קרובה, אישית. אנחנו יכולים לצמצם את עצמנו בעבודה לעיסוק שלא דורש חשיפה של עצמנו, למשל שיפור תקנונים וביסוס נוהלים; ואנחנו יכולים לערב את עצמנו יותר כשנפתח יחסים בין-אישיים חמים עם כפיפים ובעלי תפקיד אחרים. אנחנו יכולים להתגונן, להסתתר ולהאשים אחרים כשמתגלות בעיות; או להיות פתוחים לביקורת, לקחת אחריות אישית על משגים ולהודות בטעויות. אנחנו יכולים לסגור את עצמנו על ידי הובלה שתלטנית, יודעת כל; אך אנחנו יכולים לפתוח את עצמנו לסביבתנו, ללמוד מאחרים ובכך גם להעצימם.

נכון, לא קל לחיות עם "מצלמה פתוחה". החשש מביקורת, ממה יגידו, גדול. אם אשתף ברגשות – שמחה, עצב, דאגה, אכזבה, תקווה – אני עלול להיתפש כחלש וכפגיע. אם אתן לאחרים לראות אותי באמת, אני עלול לחוות דחייה ולעג. לכן, נעדיף, פעמים רבות, "לסגור מצלמה", להישאר מרוחקים, מאחרים ומעצמנו.

אבל, אם תיקחו סיכון ו"תפתחו מצלמה", תעשו טוב לא רק לעצמכם אלא גם לזולתכם. כשאתם "פותחים מצלמה", אתם מכבדים את עצמכם כבני אדם ראויים, ונותנים לאחרים שאיתכם להרגיש שאתם מכבדים גם אותם כאנשים כאויים. כשאתם מעזים לחיות את חייכם בצורה פתוחה וגלויה, אתם מעודדים אחרים גם חיות את חייהם בצורה פתוחה וגלויה.

"האדם היחיד שנועדתם להיות הוא האדם שהחלטתם להיות" (ראלף וולדו אמרסון, פילוסוף, סופר ומשורר אמריקאי)

לצפייה במצגת בסיסית של ההרצאה:

סוף המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים בנושא מנהיגות בקהילה שיכולים לעניין אותך:

מדוע אנחנו "סוגרים מצלמה" בחיים ולא רק בזום?

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי מודרני לתופעה מטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.

ריחוק פיזי שומר חיים; ריחוק חברתי הורס את החיים.

בלי לשים לב ועם לשים לב, אנחנו לא רק שומרים מרחק פיזי אחד מהשני כהוראת הריחוק החברתי, אלא גם מתרגלים להתרחק רגשית אחד מהשני. כתוצאה מכך, קיים חשש גדול שגם בהיעלמות הקורונה, אי שם בעתיד, נמשיך לשמור על ריחוק חברתי הרסני, הגורם לנזקים רגשיים ופיזיים כבר כעת.

אל תתנו לַפַחד לנהל אתכם!

מעגל פחד מקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התמודדותנו עם נגיף הקורונה, בכל הרמות. פעמים איננו מודעים לו, אך אנו מתנהלים על ידיו. במאמר מוצעות שתי הצעות מעשיות כיצד להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא.