מדוע אנחנו "סוגרים מצלמה" בחיים ולא רק בזום?

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"הוּא הָיָה אוֹמֵר… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ." (משנה, אבות, ב, ה)

אחד ממאפייני תקופת הקורונה הוא ריבוי השימוש בטכנולוגיית הזום לתקשורת: במשפחה, בעבודה, בלימודים. רבים מאיתנו, צעירים ומבוגרים, נהנים להיעזר בטכנולוגיית הזום כשמצלמתם סגורה. זה מאוד מפתה. אנחנו נכנסים למפגש עם מצלמה סגורה ו… עושים מה שבא לנו. אנחנו יכולים לאכול ולשתות תוך כדי הצפייה; ואנחנו יכולים גם לא להקשיב ולא לצפות, ולהתעסק בעניינים אחרים לגמרי.

אבל סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא גם דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים  על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. אנחנו מסתגרים בתוך עצמנו, נמנעים מביטוי רגשי, ומתפקדים במפגש עם אחרים כנוכחים-נפקדים, רואים ובלתי נראים. אנחנו יכולים "לסגור מצלמה" גם בצורה מתוחכמת יותר על ידי העמדת פנים ולבישת מסיכה: חיוכים מזויפים, צחקוקים מלאכותיים, הבעות פנים לא אמיתיות. תקופת הקורונה מעניקה לגיטימציה ל"סגירת מצלמה", ואף דורשת זאת במובנים מסוימים: חבישת מסיכה, הימנעות מחשיפה, ריחוק ובידוד מאחרים.

ברור שאף אחד לא יכול, וגם לא צריך, "לפתוח מצלמה" כל הזמן. יש מקומות ומצבים שמותר ואף כדאי "לסגור מצלמה": כשאנחנו מבקשים לשמור על פרטיותנו, כשאנחנו רוצים להימנע מקונפליקטים מיותרים, כשאנחנו זקוקים למנוחה ממעורבות-יתר.

אולם אנו נוטים "לסגור מצלמה" גם במצבים לא רצויים ואף מזיקים. עד כמה ילדיכם, בני או בנות זוגכם, שכניכם, חבריכם לעבודה – מרגישים שאתם באמת איתם, או שהם מרגישים שאתם "כאילו" איתם, עם "מצלמה סגורה", וראשכם במקום אחר?

דמיינו את עצמכם בשיחה משפחתית. אחד מילדכם מדבר, משתף בחוויותיו השגרתיות, ואתם מתעסקים בטלפון הנייד שלכם: קוראים, משחקים, מעיינים בהודעות. ברגעים אלה אתם עבור בני משפחתכם כמו ריבוע שחור בשיחת זום: מצלמתכם סגורה ורק שמכם מופיע על המסך.

או דמיינו את עצמכם בשיחה זוגית אינטימית. בן או בת זוגכם משתף אתכם ברגשות קשים של תסכול, פגיעה, כאב, אך אתם אינכם פנויים. אתם מתעלמים, שומרים על ארשת פנים קפואה, צוחקים בקלות דעת, מעבירים נושא, מדברים בצורה מרוחקת, כועסים ומנתקים מגע – אתם "סוגרים מצלמה".

או דמיינו את עצמכם במרחב הציבורי. מולכם צועד שכן חייכן המברך אתכם לשלום. אתם מחזירים לשכן שלום מנוכר, חסר חיים – "סגרתם מצלמה".

או דמיינו את עצמכם במקום העבודה שלכם. לנגד עיניכם מתרחש עוול, מתגלית התנהגות לא ראויה. אתם רואים ומתרגשים, נבהלים, כועסים, נפגעים. אבל אתם לא רוצים להסתבך. אתם לובשים "פני פוקר", לא מראים החוצה את מה שאתם מרגישים פנימה. אתם מתנתקים, "סוגרים מצלמה".

לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה. הכוונה כמובן לא לנוכחות פיזית בלבד אלא לנוכחות נפשית, כך שאחרים יוכלו להרגיש אותנו, וידעו מה אנחנו חושבים, לטוב או לרע (איימי קאדי, נוכחות, מודן, 2017). "פתיחת מצלמה" יכולה להיות מילולית, אך גם בלתי מילולית. איננו חייבים לדבר, לטעון, להוכיח. מספיק רק לתת לאנשים להרגיש שאנחנו שם, איתם.

כשאנחנו "פותחים מצלמה" במשפחה, אנחנו רואים ונראים, מקשיבים ומשתפים. תשומת ליבנו ומודעותנו נמצאות עם ילדינו, בין אם אנחנו מבלים איתם ונהנים איתם, ובין אם אנחנו מגבילים אותם ומציבים להם גבולות. אנחנו פתוחים רגשית לבני משפחתנו והם חווים אותנו כפי שאנחנו: נהנים, דואגים, מתוסכלים, מתאמצים, שקולים, מקווים, מתגעגעים. האינטראקציות שלנו משמעותיות, לא סתמיות.

אנחנו יכולים "לסגור מצלמה" או "לפתוח מצלמה" גם בעבודה. אנחנו יכולים לדבר עם עובדינו או עם עמיתינו בצורה מרוחקת, פורמאלית; ואנחנו יכולים לדבר איתם בצורה קרובה, אישית. אנחנו יכולים לצמצם את עצמנו בעבודה לעיסוק שלא דורש חשיפה של עצמנו, למשל שיפור תקנונים וביסוס נוהלים; ואנחנו יכולים לערב את עצמנו יותר כשנֵפַתֵח יחסים בין-אישיים חמים עם כפיפים ובעלי תפקיד אחרים. אנחנו יכולים להתגונן, להסתתר ולהאשים אחרים כשמתגלות בעיות; או להיות פתוחים לביקורת, לקחת אחריות אישית על משגים ולהודות בטעויות. אנחנו יכולים לסגור את עצמנו על ידי הובלה שתלטנית, יודעת כל; אך אנחנו יכולים לפתוח את עצמנו לסביבתנו, ללמוד מאחרים ותוך כדי כך גם להעצימם.

נכון, לא קל לחיות עם "מצלמה פתוחה". החשש מביקורת, ממה יגידו, גדול. אם אשתף ברגשות – שמחה, עצב, דאגה, אכזבה, תקווה – אני עלול להיתפש כחלש וכפגיע. אם אתן לאחרים לראות אותי באמת, אני עלול לחוות דחייה ולעג. לכן, נעדיף, פעמים רבות, "לסגור מצלמה", להישאר מרוחקים, מאחרים ומעצמנו.

אבל, אם תיקחו סיכון, תצאו מאזור הנוחות שלכם, ו"תפתחו מצלמה" – תחשפו מעט את עצמכם – תעשו טוב לא רק לעצמכם אלא גם לזולתכם. כשאתם "פותחים מצלמה", אתם מכבדים את עצמכם כבני אדם ראויים, ונותנים לאחרים שאיתכם להרגיש שאתם מכבדים גם אותם כאנשים ראויים. כשאתם מעזים לחיות את חייכם בצורה פתוחה וגלויה, אתם מעודדים אחרים גם לחיות את חייהם בצורה פתוחה וגלויה. לכן, "פתחו מצלמה" בחיים, ולא דווקא בשיחות זום. 

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו." (הרב קוק)

 

לצפייה במצגת בסיסית של ההרצאה:

סוף המאמר

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים בנושא מנהיגות בקהילה שיכולים לעניין אותך:

מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים

אחרי הבחירות ולקראת חג שני של פסח, מאמר על משמעותה של חירות פנימית לעומת חירות חיצונית. פרשת יציאת מצרים ונדודי בני ישראל במדבר היא משל לקושי של אנשים לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית. במאמר מובאות דוגמאות לקושי זה בתחומי חיים שונים: עם עצמנו, עם בן זוגנו ועם ילדינו.

מדוע אנחנו "סוגרים מצלמה" בחיים ולא רק בזום?

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.