מסופר על רבי שמואל מוהליבר, רבה של קהילת ביאליסטוק, מראשי הפעילים של תנועת חיבת ציון, שנשאל באחת מדרשותיו מדוע היו דרושים שני שליחים, משה ואהרון, כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא ענה: "האמת היא שבדין נחוצים לנו בעתיד שני משיחי גאולה: האחד – להוציא את ישראל מהגלות; והשני – להוציא את הגלות מישראל".
המשל: נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה
מדוע נאלצו בני ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה? מדוע לא העבירם אלהים בדרך הקצרה ממצרים לישראל, דרך ארץ פלישתים, אלא סובבם במדבר סיני, שנים כה רבות? התשובה שהמקרא נותן לכך היא שהיה חשש שבראותם מלחמה, בהיתקלם במצוקה קשה, יחזרו אל המשעבד, אל מצרים. זאת למרות שהיו חמושים ולמרות שנוכחו במופתות אלהים שעשה למצרים. וכך כתוב בפתיחת פרשת שמות: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ז-י"ח). בהמשך הפרשה מתברר שחשש זה היה ממשי. לא חולפים אלא שלושה ימים בלבד מהחוויה המסעירה של חציית ים סוף, והעם שב ומתלונן: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה." (שם, טו', כד'). תלונה זו היא הראשונה מתוך שרשרת ארוכה של תלונות המושמעות מפי בני ישראל במהלך המסע הארוך במדבר כמו תנאי המחיה במדבר ומצב האוכל הירוד. ברגעים מסוימים הם אף מבקשים לשוב בחזרה למצרים.
נראה אם כך שהרגלי עבדות של מאות שנים אינם נמחקים ביום אחד. סיפור יציאת מצרים שב ומדגיש את העובדה, שאף שהשעבוד הפיזי והלאומי היה ללא נשוא, העדיפו אותו רבים מישראל, בדיעבד, על פני הסכנות והקשיים שהיו כרוכים בחיים מתוך חירות.
הנמשל: הקושי לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית
גם בימינו קל לחיות בחירות חיצונית, טכנית, אך קשה לעבור ממנה לחירות פנימית, משמעותית. "סיר הבשר" ו"עגל הזהב" המוזכרים בסיפור יציאת מצרים, מסמלים נכונות לוותר מרצון על החירות, ויתור שאינו נובע מכפייה חיצונית, אלא מהשתעבדות פנימית – רוחנית ונפשית – לחומרנות, לתאוות בצע ולחיים קלים. אריך פרום, בחיבורו המפורסם "מנוס מחופש" (הוצאת דביר, 1958), מתאר מדוע ואיך ברחו בני האדם מהחופש אל תוך המשטרים שמגבילים את החופש שלהם ואפילו מדכאים אותו. הוא טען שאנשים מוותרים מרצונם על חירותם, משום שאיננה קלה. שהרי החירות איננה אי-עשייה ואיננה שחרור מכל מחויבות ומכל עול. אדרבא: החירות היא בחירה חופשית והיא עשויה לגרור מחויבות, אחריות, מאמץ, עבודה והקרבה (כגון במקרה של מאבק נגד שלטון זרים, וכגון המאמץ לשמירה על העצמאות, לאחר שהושגה). כך במישור הלאומי והחברתי, וכך גם ברמת חיי הפרט. הכרח זה להחליט ולבחור, וכל מה שבא בעקבותיו – מטילים אימה. לכן, יש המעדיפים להתמסר, מרצונם החופשי, למסגרות כובלות ולמנהיג חזק, המשחררים אותם מן החרדות ומן הקשיים הכרוכים בבחירה החופשית. בני אדם נוטים לחפש את המובן של חייהם מתוך פנייה אל סמכות חיצונית. הם מצפים להיות מובלים ומונהגים; קל להם לוותר על הקול הפנימי ולקבל, מן המוכן, תשובות מהחוץ. צורות שיעבוד מן הסוג הזה מתקיימות, ואפילו משגשגות, בחברה הפתוחה, החופשית והדמוקרטית של היום, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר במשטרים טוטליטריים.
לכן, ראוי שישאל כל אחד מאיתנו: מהם ההרגלים הכובלים, המשעבדים, שהם עמוק בנפשנו? מהו 'סיר הבשר', אליו אנחנו כמהים לחזור, על אף השעבוד שהוא משעבד את חיינו? מהו "עגל הזהב", אליו אנחנו מעדיפים לסגוד, במקום להסתמך על עצמנו?
אבחן שאלות אלה בשלושה תחומי חיים: אנחנו עם עצמנו, אנחנו עם בן או בת זוגנו ואנחנו עם ילדינו.
קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם עצמנו.
האם "סיר הבשר" שלנו עם עצמנו היא כורסת הטלוויזיה הנוחה, שהיושב בה הופך ל"זומבי", כזה שאינו רואה ואינו שומע, אלא את אשר מלעיטים אותו? לכאורה, אנחנו אנשים אוטונומיים, שאמורים לבחור בין עשרות ערוצי הטלוויזיה. אבל האם אנו באמת בוחרים, או שבמר ייאושנו, אנו חוזרים למוכר, לבנלי, למה שכולם רואים? ומה באשר לטלפונים החכמים, שמבוגרים כילדים מתמכרים לשיטוט חסר המנוח באימיילים, בווטסאפים, ולא יכולים לסבול רגע של תהיה פנימית, שעמום, אי עשייה? או אולי "עגל הזהב" שלנו הוא רעיון, דמות, מסגרת, שעל אף שהם מעיקים עלינו, התכרבלותנו איתם ו/או בתוכם, משחררת אותנו מהצורך להחליט ולשאת באחריות אישית?
קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם בן או בת זוגנו.
האם בן או בת זוגנו הוא ה"מצרים" שלנו – המקום הקשה והמסתכל עבורנו אותו קל להאשים, עליו אנחנו כועסים? פעמים רבות בני זוג מעדיפים להאשים אחד את השני בתסכוליהם מאשר להתמודד באופן פעיל ואחראי, תוך נטילת אחריות אישית. למשל, הבעל רוצה להתקרב לאשתו, אך חושש מדחייה. הוא מעדיף להאשים את אשתו בחוסר הקשר האינטימי ביניהם במקום להתאמץ, להסתכן, ולפעול להתקרבות ביניהם. או למשל, האישה מרגישה מנוצלת בקשר. נדמה לה שהיא נתפשת על ידי בעלה כעוזרת בית גרועה. אולם, היא חוששת לעשות שינוי, להפסיק את תפקידי המשרתת, שכן שינוי כזה כרוך באי-ודאות מפחידה. היא מעדיפה להמשיך בדפוסי השעבוד המוכרים, להמשיך לכעוס על בעלה ולפנטז על גאולה… כלומר, שני בני הזוג בוחרים להמשיך ביחסיהם המתסכלים, ולראות באחר את מקור צרותיהם, במקום לתפוש את עצמם כאנשים עצמאיים, הלוקחים אחריות על בחירותיהם האישיות.
קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם ילדינו.
האם גם ביחסינו עם ילדינו קיימת "מצרים" בנפשנו? לכאורה לא, שכן ההורים הם מקור הסמכות במשפחה. להם הרשות והחופש לפעול במשפחה, על פי הבנתם. ואולם למעשה, בגלל קשיים גדולים שהורים נתקלים בהם בגידול ילדיהם, הם מוותרים, פעמים רבות, על חופש פעולה זה ומוסרים את מפתחות ההנהגה המשפחתית לילדיהם. מידת הציות של ילדים להוריהם קטנה כיום מאשר בעבר. מגיל צעיר ילדים תוהים ומעלים סימני שאלה, אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות כמו צחצוח שיניים, קימה בבוקר בזמן, או פינוי כלי אוכל מהשולחן. הורים רבים מרבים לדווח כיום על תחושות של חוסר אונים, כישלון ואובדן-דרך. וכך – בגלל חששות, חולשת נפש או סתם עצלות – הורים בורחים מהאחריות המוטלת עליהם לעתיד משפחתם והופכים את ילדיהם לנוגשיהם ולשליטיהם.
סיכום:
האתגר הגדול שיציאת מצריים טומנת בחובה הוא דווקא השגת החירות הפנימית ולא החיצונית: להשתחרר מאמונות פנימיות נוקשות ומהרגלים כובלים ומשעבדים; לקחת אחריות על חיינו ולא להשליכה על גורמים חיצוניים, להחליט ולבחור כל יום מחדש מי אנחנו רוצים להיות וכיצד אנחנו רוצים להיות.
