האם הורים משפיעים על ילדיהם?

לכאורה, שאלה מוזרה: מי אם לא ההורים משפיע על ילדים? אבל מתברר שגם אם הורים משפיעים, השפעתם החינוכית מוגבלת. מתברר שההשפעה הרבה ביותר של הורים על ילדיהם היא באמצעות… הגֶנים שהם מעבירים להם! תכונות אנוש רבות נחקרו בשיטות הגנטיקה ההתנהגותית, והתוצאות ברורות ועקביות: בדרך כלל, התורשה מסבירה כ-50 אחוז מן השונות במדגמי הנבדקים, והשפעות הסביבה מסבירות את 50 האחוזים האחרים. במילים אחרות, כמחצית מהשונות בתכונות כמו אימפולסיביות, עצבנות, מופנמות, אינטליגנציה, רגשות, נטייה לאלימות, רגזנות, נעימות, סבלנות – אפשר לתלות בגנים, ואת המחצית השנייה בסביבה. במקרים מסוימים, כמו באוטיזם, סכיזופרניה, ו- A.D. H.D., הגורמים הגנטיים אחראים למרבית השונות באוכלוסייה – מעל  70 אחוז.

יתרה מזאת, השפעות הסביבה כוללות אומנם השפעות הוריות, אך גם השפעות סביבתיות אחרות, לא הוריות, אשר להן משקל גדול בעיצוב אישיות הילד. למשל, ילדים מושפעים מאוד כיום מאמצעי התקשורת ומקבוצת בני גילם. גם בתוך המשפחה הורים אינם גורם ההשפעה היחיד. אנו יודעים כיום כי לאחים במשפחה השפעה גדולה מאוד על התנהגות כל אחד מהם. למשל, קיימים לא מעט מקרים שבהם דווקא האח או האחות הם הדמות האידיאלית, הנערצת, המודל לחיקוי – במקום או כתוספת להורים. יש גם מקרים אחרים, הפוכים ומצערים, שבהם ילדים ניזוקים מאוד מיחס אחיהם אליהם, המגיע עד כדי התעללות המשפיעה על כל מהלך חייהם.

אם כך, מה משמעות העובדה שלהורים השפעה מצומצמת בלבד על התפתחות ילדיהם? האם פירושו של דבר שעליהם להרים ידיים ולוותר על מאמצי ההשפעה שלהם? ממש לא! אפשר למנות חמש סיבות לפחות מדוע חשוב שהורים יִתְמחו בלהיות משפיעים בהורות, על אף מגבלותיה של השפעה זאת.

ראשית, פוטנציאל ההשפעה הישירה שיש להורים על ילדיהם אמנם אינו מוחלט אך גם לא קטן ויש לנצלו עד תום. ההורים הם חלק מהסביבה המשפיעה לפחות בחמישים אחוז על התפתחות ילדיהם. ודווקא מכיוון שלהורים פוטנציאל השפעה מוגבל, עליהם לעשות כל מאמץ כדי למצותו. דומה הדבר למי שהפרוטה אינה מצויה בידו והוא צריך לחשב היטב כל הוצאה וכל השקעה, לעומת מי שרכושו רב ויכול להרשות לעצמו גישה פזרנית ובזבזנית יותר. הורים אינם יכולים להרשות לעצמם לבזבז את ההשפעה המוגבלת שיש להם על ילדיהם!

שנית, הורים יכולים להשפיע בצורה משמעותית על עיצוב הסביבה המשפחתית בה גדלים ילדיהם. כפי שצוין, לסביבה המשפחתית הכוללת, ולא רק להורים, השפעה גדולה על התפתחות הילדים. מה תהיה האווירה המשפחתית בה יגדלו הילדים? אווירה מקבלת או ביקורתית; עוינת או תומכת? כיצד יראו היחסים בין הילדים במשפחה? יחסי תחרות הרסנית או יחסי עזרה הדדית; יחסים מרוחקים וקרים או יחסים קרובים וחמים? מה יהיה מקומם של סבתא וסבא משני הצדדים בחינוך הילדים? האם נקרבם או נרחיקם בהתאם לאיכות השפעתם על ילדינו? אלה שאלות שבכוח ההורים להשפיע על מתן תשובות בריאות להן.

שלישית, הורים יכולים להשפיע על סביבת האוכל של הילדים בתוך המשפחה. מזון אינו רק קלוריות או אנרגיה. מזון משפיע על המוח ודרכו על התנהגותנו. למשל, ידוע זה מכבר שיש קשר בין ארוחת הבוקר של ילדים לבין התנהגותם בהמשך היום. נמצא שילדים שאכלו בבוקר מזון עתיר חלבונים, שמתעכלים בתהליך איטי, היו פחות אגרסיביים מילדים שצרכו דגנים מעובדים, שכמעט תמיד עתירים בפחמימות ובשומן. ומי אחראי על תזונת הילד אם לא הוריו? במובן הזה ההורים שולטים ומכוונים את התפתחות מוח ילדם על ידי שליטתם בתזונה בביתם. הם עושים זאת במישרין, במזון שהם מבשלים או קונים, ובעקיפין – בדוגמה האישית שלהם באכילה.

רביעית, הורים יכולים להשפיע על הסביבה החברתית של ילדיהם. השפעתם של ההורים על הסביבה החברתית של ילדיהם מתחילה בבחירת מקום המגורים. עבור הורים רבים הסביבה החברתית בה ילדיהם יגדלו היא שיקול מרכזי לבחירתם במקום מגורים. יש אף הורים שבגלל קשיים חברתיים של ילדיהם עוברים דירה לסביבה חברתית מיטיבה יותר. הורים יכולים להשפיע על הסביבה החברתית של ילדיהם, במיוחד כשהם צעירים, בכל מקום מגורים שהוא, על ידי שהם מכוונים אותם לסוגי חברות מתאימים ומונעים מהם סוגי חברות לא מתאימים. כשהילדים צעירים, להורים השפעה מכרעת על ניתוב מסלולי החברות שלהם, בגלל תלותו של הילד בהם. הם יוצרים קשר עם הורי החברים שהם מעוניינים, הם מסיעים את הילדים למי שהם ראויים בעיניהם, מזמינים למסיבות את מי שהם מסכימים להם וכיוצא באלה. כלומר, להורים היכולת להשפיע, בעקיפין או במישרין, על אחד הגורמים החשובים ביותר שמתחרה בהשפעת ההורים, במיוחד בגיל ההתבגרות: החברים.

ולבסוף, המדהים מכולם, הורים יכולים להשפיע על הביטוי הגנטי של ילדיהם! מחקרים מרתקים באפיגנטיקה, ענף מחקר חדש יחסית בביולוגיה, מצאו כי חשיפה לסביבה מסוימת (פנימית או חיצונית) ואימוץ התנהגויות מסוימות (תזונה) או אורח חיים מסוים (פעילות גופנית, עישון) עשויים להשפיע על הביטוי הגנטי שלנו, לטוב או לרע. לדוגמה, ילדה או ילד, שנולדו עם נטייה תורשתית או כישרון לתכונה מסוימת דוגמת מוזיקה או סוג ספורט מסוים, יכולתם לא תבוא לידי ביטוי ללא גירוי מתאים המתבטא בלימוד, באימון מתאים וכיוצא באלה. אם מכלול הגנים הקשורים ליכולות אלה יישאר "כבוי", הרי שהתכונה לא תתבטא. ממצא דומה התגלה בנושא התוקפנות. ביטוי מכלול הגנים הקשור לתוקפנות תלוי בחשיפה לסוגי סביבה תוקפנית. יתכן שבעתיד נגלה שגנים נוספים האחראים על תכונות חשובות אחרות, גם הם מתופעלים על ידי סביבות רגשיות שונות.

מבחינת ההורים יש באפיגנטיקה מסר מעצים מאוד: הסביבה החינוכית שהורים יספקו לילדם תשפיע על ביטוי או כיבוי גנים מסוימים אצלו. גם ילד, שיש לו נטייה גנטית להתנהגות תוקפנית או דכאונית (גם בדיכאון נמצא מרכיב גנטי משמעותי), יכול להיחלץ מהגורל הצפוי לו, אם הוריו יצליחו מגיל צעיר להרגילו לאורח חיים בריא: פעילות גופנית, תזונה בריאה, מחשבות חיוביות.