לעמוד או לשבת?

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

במאמר מאופיינות שתי תרבויות, בהקשר למושג הכבוד: תרבות של "ישיבה" ותרבות של "עמידה". זאת בעקבות התבוננות בכנסיות בגיאורגיה. האם תעדיפו תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות החיצונית, או תרבות של "ישיבה", המדגישה כבוד לאנשים ולצרכיהם? מסתבר שהתשובה לא מובנת מאליה.

"וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ." (שמואל א' פרק ו' פסוק כ')

מיד בתחילת מסענו בגיאורגיה, בעיר הבירה טביליסי ובחבל טושטי, שמתי לב לתופעה מוזרה: בכל הכנסיות שביקרנו לא היו כיסאות או ספסלים. התופעה חזרה על עצמה גם באזוריה האחרים של גיאורגיה. זה נראה לי מוזר, שכן אנחנו רגילים שבכל הכנסיות בעולם יש מושבים, בדרך כלל ספסלים ארוכים, ואנשים נכנסים ומתיישבים. חלק מהם מתפללים, רבים מהם מתבוננים בכנסיה וחלקם סתם נחים. ואולם בכנסיות בגיאורגיה, אי אפשר לשבת. כתוצאה מכך, הביקורים שלנו בכנסיות בגיאורגיה התקצרו. נכנסנו, התבוננו ויצאנו.

באחד הטרקים באזור טושֶטי המבודד והמקסים פגשנו צוות של שלושה עובדי ציבור, שעוברים בכפרים נידחים ומתעדים את התרבות הגיאורגית המסורתית. שאלתי אותם לפשר התופעה. הם אישרו לי שאכן בכל הכנסיות בגיאורגיה, למעט מספר קטן של כנסיות קתוליות, אין אפשרות לשבת. מתברר שהכנסייה הגיאורגית אינה שייכת לנצרות הקתולית. שנים רבות, החל מהמאה ה-19, הכנסייה הגיאורגית הייתה כפופה לכנסיה האורתודוקסית הרוסית, בגלל כיבוש גיאורגיה על ידי האימפריה הרוסית ולאחר מכן על ידי השלטון הסובייטי. ואולם ב-30 במרץ 1990, הכיר פטריארך קונסטנטינופול (הנצרות הגאורגית הייתה תמיד חלק מהנצרות האורתודוקסית המזרחית הנרחבת) בעצמאותה של הכנסייה הגאורגית. בשנת 2002 הצהירו על עצמם כ-82% מהאוכלוסייה הגאורגית, כשייכים לכנסייה הגאורגית העצמאית.

אז מדוע, בכל זאת, אין אפשרות לשבת בכנסיות הגיאורגיות?

ובכן, הסבירו לנו חברי הצוות, הסיבה היא שהעמידה בכנסיה היא ביטוי לכבוד שחשים הגיאורגים לתפילה הקדושה. אלה הם רגעים מיוחדים של התייחדות עם אלהים, והם מכבדים אותם על ידי עמידה. לכן, אין להם צורך בכיסאות וגם לא ראוי שיהיו כיסאות במקום קדוש. אגב, התפילה הקצרה ביותר שלהם היא של שעתיים, ולעתים יש תפילות שמתפללים לילה שלם!

המשכתי להרהר בהסבר זה, שאינו מפתיע, ולמעשה יכולתי לנחש אותו. גם בבית כנסת, מרבים לעמוד בקטעי תפילה קדושים במיוחד. אבל, ככל שהרהרתי יותר על ההסבר, הרחבתי אותו לתרבות כללית של "עמידה" השונה בתכלית מתרבות של "ישיבה", בהקשר למושג הכבוד. ההתנהגות הפיזית של עמידה או ישיבה היא רק חלק קטן מסה"כ מאפייני תרבויות חברתיות אלה. בתרבות של "עמידה" הכבוד ניתן למשהו שהוא מחוץ לך, בין אם זה אידיאל, רעיון או אדם. לעומת זאת, בתרבות של "ישיבה" הכבוד ניתן לאנשים ולצרכיהם.

למשל, פעם בבתי ספר, כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה, כל התלמידים היו חייבים לקום ולעמוד. יש עדיין מדינות בעולם שבהן מנהג ישן זה מתקיים כחדש. זו תרבות של "עמידה" – מתן כבוד לסמכות הידע של המורה. כמובן שלתרבות זאת מאפיינים רבים נוספים כמו דיבור בהצבעה וברשות, פנייה למורה בגוף שלישי וכיוצא באלה. לעומת זאת, בבתי ספר מודרניים, שבהם התלמידים יושבים סביב שולחנות עגולים, ולכל היותר מצפים מהם לשבת בכיסאותיהם בתחילת השיעור (גם זה לא תמיד קורה) – מתקיימת תרבות של "ישיבה", שיש לה עוד מאפיינים רבים כמו דיבור חופשי יותר, פנייה למורה בגוף שני וכיוצא באלה.

או למשל, כשמנהל חברה עסקית מקפיד על התחלה בזמן של ישיבה, גוער במאחרים, קוטע פטפוטים, דורש התרכזות בנושא הישיבה, ומוודא שהתייחסות המשתתפים תהיה על פי סדר ושצורת התבטאותם תהיה נאותה – פירושו של דבר שבארגון זה מתקיימת תרבות של "עמידה". הדגש בארגון זה הוא על כיבוד סמכות המנהל והדרישה היא להתייחסות עניינית כל העת. לעומת זאת, בחברה עסקית אחרת המשתתפים מגיעים בנינוחות לישיבה עבודה, לפניהם כיבוד קל, הם מחליפים ביניהם חוויות אישיות בתחילת הישיבה ורק לאחר מכן מתרכזים בנושא המוצהר. בארגון זה מתקיימת תרבות של "ישיבה". הדגש המושם בארגון זה הוא על צרכי האנשים, כולל צרכיהם החברתיים.

ומה קורה במשפחות? איזו תרבות קיימת בהן? של "ישיבה" או של "עמידה"? אני נזכר בכלל הנוקשה שהיה נהוג בילדותי בארוחות: "אין משיחין בשעת הסעודה". זה היה מאפיין בולט של תרבות של "עמידה": יש לכבד את מעמד האוכל. צריך היה לאכול את מה שמוגש, ללא טרוניות או סימני שאלה, וההורים הקפידו על נימוסי שולחן: צורת אכילה מכובדת, התבטאות מילולית מכבדת וכיוצא באלה. לעומת זאת, האווירה השלטת בארוחות משפחתיות של היום חופשית מאוד; יש התחשבות מרבית בצרכי האוכלים, כולל טעמיהם ורצונותיהם; מותר ורצוי לדבר אחד עם השני, וכמעט ואין הקפדה על נימוסי שולחן מדוקדקים. כלומר, התרבות השלטת במרבית הארוחות המשפחתיות של היום היא של "ישיבה", גם אם ההורים לא מרוצים מכך.

אז מה יותר טוב? "לעמוד" או "לשבת"?

מתברר שהתשובה לא ברורה מאליה. יש מצבים שבהם תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות, מתאימה יותר. למשל, כשהורה רוצה להוכיח את ילדו או להתרות בו, הוא ידאג לתנאֵי שיחה של "עמידה": שיחה עניינית, תכליתית, קצרה יחסית, עם דרישה לתשומת לב מקסימלית מצד הילד, ללא הפרעות והסחות דעת. לעומת זאת, אם ההורה ירצה לשוחח עם ילדו כדי ליצור ביניהם הבנה הדדית, הוא ידאג לתנאי שיחה של "ישיבה", המדגישה כבוד לילד ולצרכיו: קרבה פיזית, ישיבה נינוחה, זמן פנוי עם אפשרות להתארכות השיחה, התקרבות הדרגתית לנושא השיחה וכיוצא באלה.

העניינים מסתבכים כשאנשים מקיימים תרבות של "עמידה" ומצפים לתוצאות תרבות של "ישיבה", ולהפך. למשל, הורה שמצפה לשיחה גלויה עם ילדו, אבל מקיים אותה כשהוא עומד וילדו יושב, והוא דורש מילדו לדבר ולא מזמין אותו לדבר – מקיים בהתנהגותו תרבות של "עמידה" ומצפה מהשיחה לתוצאות תרבות של "ישיבה". ולהפך, הורה שמצפה מילדו לכבד את הוראתו ללכת לישון, אבל מאפשר לילדו לענות לו בחוצפה ומנהל אתו משא ומתן ארוך – הוא מצפה לתוצאות תרבות של "עמידה", כשהוא מקיים בפועל תרבות של "ישיבה".

אז נראה שהשאלה הנכונה היא איזו תרבות, של "עמידה" או של "ישיבה", מתאימה לנו יותר, ומתי? וגם, האם אנחנו מסוגלים לקיים בפועל את התרבות שאנחנו חפצים בה, בלי לבלבל את עצמנו ואת האחרים?

 

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021). לעמוד או לשבת? מנהיגות בחיים.

אוחזר מתוך: https://amithaim.com/2021/07/12/laamo-o-lashevat/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

תקווה יוצרת מציאות

תקווה היא לא רק צפייה שמשהו חיובי יקרה בעתיד, והוא יהיה טוב יותר מאשר בהווה. בכוחה של תקווה גם ליצור מציאות טובה יותר, באמצעות גיוס אנרגיה רגשית ופעולה נחושה למימוש המטרה. במאמר מפורטים שלושת מרכיבי התקווה -רצון, היתכנות ועשייה – ומוצעים כלים מעשיים להעצמתם, כדי שאכן תהיה זאת תקווה היוצרת מציאות.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן