לעמוד או לשבת?

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

על בסיס התבוננות בכנסיות בגיאורגיה, מאופיינות במאמר שתי תרבויות של "ישיבה" ו"עמידה", בהקשר למושג הכבוד. האם תעדיפו תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות החיצונית, או תרבות של "ישיבה", המדגישה כבוד לאנשים ולצרכיהם? התשובה לא מובנת מאליה.

מיד בתחילת מסענו בגיאורגיה, בעיר הבירה טביליסי ובחבל טושטי, שמתי לב לתופעה מוזרה: בכל הכנסיות שביקרנו לא היו כיסאות או ספסלים. התופעה חזרה על עצמה גם באזוריה האחרים של גיאורגיה. זה נראה לי מוזר, שכן אנחנו רגילים שבכל הכנסיות בעולם יש מושבים, בדרך כלל ספסלים ארוכים, ואנשים נכנסים ומתיישבים. חלק מהם מתפללים, רבים מהם מתבוננים בכנסיה וחלקם סתם נחים. ואולם בכנסיות בגיאורגיה, אי אפשר לשבת. כתוצאה מכך, הביקורים שלנו בכנסיות בגיאורגיה התקצרו. נכנסנו, התבוננו ויצאנו.

באחד הטרקים באזור טושֶטי המבודד והמקסים פגשנו צוות של שלושה עובדי ציבור, שעוברים בכפרים נידחים ומתעדים את התרבות הגיאורגית המסורתית. שאלתי אותם לפשר התופעה. הם אישרו לי שאכן בכל הכנסיות בגיאורגיה, למעט מספר קטן של כנסיות קתוליות, אין אפשרות לשבת. מתברר שהכנסייה הגיאורגית אינה שייכת לנצרות הקתולית. שנים רבות, החל מהמאה ה-19, הכנסייה הגיאורגית הייתה כפופה לכנסיה האורתודוקסית הרוסית, בגלל כיבוש גיאורגיה על ידי האימפריה הרוסית ולאחר מכן על ידי השלטון הסובייטי. ואולם ב-30 במרץ 1990, הכיר פטריארך קונסטנטינופול (הנצרות הגאורגית הייתה תמיד חלק מהנצרות האורתודוקסית המזרחית הנרחבת) בעצמאותה של הכנסייה הגאורגית. בשנת 2002 הצהירו על עצמם כ-82% מהאוכלוסייה הגאורגית, כשייכים לכנסייה הגאורגית העצמאית.

אז מדוע, בכל זאת, אין אפשרות לשבת בכנסיות הגיאורגיות?

ובכן, הסבירו לנו חברי הצוות, הסיבה היא שהעמידה בכנסיה היא ביטוי לכבוד שחשים הגיאורגים לתפילה הקדושה. אלה הם רגעים מיוחדים של התייחדות עם אלהים, והם מכבדים אותם על ידי עמידה. לכן, אין להם צורך בכיסאות וגם לא ראוי שיהיו כיסאות במקום קדוש. אגב, התפילה הקצרה ביותר שלהם היא של שעתיים, ולעתים יש תפילות שמתפללים לילה שלם!

המשכתי להרהר בהסבר זה, שאינו מפתיע, ולמעשה יכולתי לנחש אותו. גם בבית כנסת, מרבים לעמוד בקטעי תפילה קדושים במיוחד. אבל, ככל שהרהרתי יותר על ההסבר, הרחבתי אותו לתרבות כללית של "עמידה" השונה בתכלית מתרבות של "ישיבה", בהקשר למושג הכבוד. ההתנהגות הפיזית של עמידה או ישיבה היא רק חלק קטן מסה"כ מאפייני תרבויות חברתיות אלה. בתרבות של "עמידה" הכבוד ניתן למשהו שהוא מחוץ לך, בין אם זה אידיאל, רעיון או אדם. לעומת זאת, בתרבות של "ישיבה" הכבוד ניתן לאנשים ולצרכיהם.

למשל, פעם בבתי ספר, כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה, כל התלמידים היו חייבים לקום ולעמוד. יש עדיין מדינות בעולם שבהן מנהג ישן זה מתקיים כחדש. זו תרבות של "עמידה" – מתן כבוד לסמכות הידע של המורה. כמובן שלתרבות זאת מאפיינים רבים נוספים כמו דיבור בהצבעה וברשות, פנייה למורה בגוף שלישי וכיוצא באלה. לעומת זאת, בבתי ספר מודרניים, שבהם התלמידים יושבים סביב שולחנות עגולים, ולכל היותר מצפים מהם לשבת בכיסאותיהם בתחילת השיעור (גם זה לא תמיד קורה) – מתקיימת תרבות של "ישיבה", שיש לה עוד מאפיינים רבים כמו דיבור חופשי יותר, פנייה למורה בגוף שני וכיוצא באלה.

או למשל בצבא, על הנוכחים לקום או להימתח במקומם לפקודת הקשב, כשמגיע מפקד. זו תרבות של "עמידה" – מתן כבוד לסמכות המפקד, עם מאפיינים נוקשים רבים נוספים, כולל אפשרות לענישה כבדה. באותו צבא, כשהמפקד מבקש לדבר בשיחה חופשית עם החיילים, ללא קימה וללא הימתחות להקשב, הוא מממש תרבות של "ישיבה": השיחה חופשית, ללא חשש לענישה, בגוף שני וכיוצא באלה.

או למשל, כשמנהל חברה עסקית מקפיד על התחלה בזמן של ישיבה, גוער במאחרים, קוטע פטפוטים, דורש התרכזות בנושא הישיבה, ומוודא שהתייחסות המשתתפים תהיה על פי סדר ושצורת התבטאותם תהיה נאותה – פירושו של דבר שבארגון זה מתקיימת תרבות של "עמידה". הדגש בארגון זה הוא על כיבוד סמכות המנהל והדרישה היא להתייחסות עניינית כל העת. לעומת זאת, בחברה עסקית אחרת המשתתפים מגיעים בנינוחות לישיבה עבודה, לפניהם כיבוד קל, הם מחליפים ביניהם חוויות אישיות בתחילת הישיבה ורק לאחר מכן מתרכזים בנושא המוצהר. בארגון זה מתקיימת תרבות של "ישיבה". הדגש המושם בארגון זה הוא על צרכי האנשים, כולל צרכיהם החברתיים.

ומה קורה במשפחות? איזו תרבות קיימת בהן? של "ישיבה" או של "עמידה"? אני נזכר בכלל הנוקשה שהיה נהוג בילדותי בארוחות: "אין משיחין בשעת הסעודה". זה היה מאפיין בולט של תרבות של "עמידה": יש לכבד את מעמד האוכל. צריך היה לאכול את מה שמוגש, ללא טרוניות או סימני שאלה, וההורים הקפידו על נימוסי שולחן: צורת אכילה מכובדת, התבטאות מילולית מכבדת וכיוצא באלה. לעומת זאת, האווירה השלטת בארוחות משפחתיות של היום חופשית מאוד; יש התחשבות מרבית בצרכי האוכלים, כולל טעמיהם ורצונותיהם; מותר ורצוי לדבר אחד עם השני, וכמעט ואין הקפדה על נימוסי שולחן מדוקדקים. התרבות השלטת במרבית הארוחות המשפחתיות של היום היא של "ישיבה".

אז מה יותר טוב? "לעמוד" או "לשבת"?

מתברר שהתשובה לא ברורה מאליה. יש מצבים שבהם תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות, מתאימה יותר. למשל, כשהורה רוצה להוכיח את ילדו או להתרות בו, הוא ידאג לתנאֵי שיחה של "עמידה": שיחה עניינית, תכליתית, קצרה יחסית, עם דרישה לתשומת לב מקסימלית מצד הילד, ללא הפרעות והסחות דעת. לעומת זאת, אם ההורה ירצה לשוחח עם ילדו כדי ליצור ביניהם הבנה הדדית, דיאלוג, הוא ידאג לתנאי שיחה של "ישיבה", המדגישה כבוד לאנשים: קרבה פיזית, ישיבה נינוחה, זמן פנוי עם אפשרות להתארכות השיחה, התקרבות הדרגתית לנושא השיחה וכיוצא באלה.

כשארגון רוצה לקיים עדכון פורמלי, ללא דו-שיח, הוא ידגיש את מאפייני התרבות של "עמידה": שיחה קצרה, אולי אפילו באמצעות דוא"ל, ללא אפשרות לענות. לעומת זאת, אם הארגון ירצה לקיים שיחה להגברת המוטיבציה של חברי הארגון או לדיון ברעיונות חדשים להתפתחות, הוא ידאג למאפייני תרבות של "ישיבה": פגישה בחדר גדול ונוח, ישיבה במעגל, הנחייה גמישה של השיחה.

הבעיה נוצרת כשאנשים מקיימים תרבות של "עמידה" ומצפים לתוצאות של תרבות של "ישיבה" ולהפך. למשל, הורה שמצפה לשיחה גלויה עם ילדו, אבל עומד וילדו יושב, הוא דורש מהילד לדבר ולא מזמין אותו לדבר, הוא נשאר מרוחק וסגור ומצפה מילדו להיות קרוב ופתוח. הורה זה מקיים בהתנהגותו תרבות של "עמידה" ומצפה מהשיחה לתוצאות תרבות של "ישיבה". ולהפך, הורה מצפה שילדו יכבד את הוראתו ללכת לישון, אבל הוא מבקש מספר פעמים מילדו ללכת לישון, מאפשר לילדו לענות לו בחוצפה ובגסות ומנהל אתו משא ומתן ארוך. הורה זה מצפה לתוצאות תרבות של "עמידה", כשהוא מקיים בפועל תרבות של "ישיבה".

אני מציע לכם להתבונן בסביבתכם הקרובה, וגם המעט רחוקה, וחשבו האם יש בה יותר מאפיינים של תרבות "עמידה", כבוד לסמכות החיצונית, או יותר מאפיינים של תרבות "ישיבה", כבוד לאנשים ולצרכיהם. האם זה נכון בשבילכם? האם התוצאות שבתרבות זאת הם לשביעות רצונכם? יתכן שתופתעו לגלות שאתם חלק מהמכוננים סביבה זאת, ויש באפשרותכם לשנותה. תלוי מה נכון בשבילכם: "לעמוד" או "לשבת"?

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021). לעמוד או לשבת? מנהיגות בחיים.

אוחזר מתוך: https://amithaim.com/2021/07/12/laamo-o-lashevat/

לצפייה במצגת בסיסית של ההרצאה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חשיבה מטרתית בהורות -למה זה חשוב?

אחד המאפיינים הברורים של גישת המנהיגות ההורית היא מרכזיות הפעולה בהורות על פי מטרות. מדוע זה כל כך חשוב לפעול על פי מטרות בהורות? במאמר מוזכרות חמש סיבות לכך.

מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים

אחרי הבחירות ולקראת חג שני של פסח, מאמר על משמעותה של חירות פנימית לעומת חירות חיצונית. פרשת יציאת מצרים ונדודי בני ישראל במדבר היא משל לקושי של אנשים לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית. במאמר מובאות דוגמאות לקושי זה בתחומי חיים שונים: עם עצמנו, עם בן זוגנו ועם ילדינו.

עוד באתר מנהיגות בחיים: