"כשאני מוותר על מה שאני, אני הופך למה שאני יכול להיות. כשאני מוותר על מה שיש לי, אני מקבל את מה שאני צריך." (לאו טסה)
אנחנו כמעט שבועיים בגיאורגיה המקסימה. יצאנו מוקדם בבוקר לתצפית על קרחון דבדורקי, DEVDORAKI, במורדות הר קָזבֵֶק, ,KAZBEK , שגובהו 1,744 מטר. הקרחון נחשב לקרחון הגדול ביותר באזור זה. סמוך להר שוכנת העיירה קָזבֶגי, או בשמה המקורי סטפנצמינדה, והגבול בין גיאורגיה לרוסיה קרוב מאוד. מזג האוויר האיר לנו פנים: היה קריר אבל נעים, השמש זרחה מבעד לשכבת עננים דקה, והראות הייתה טובה, יחסית לימים האחרונים לשהייתנו באזור.
לאחר פחות משעה של הליכה בעליה מתונה בתוך אחו פתוח, כשההרים הגבוהים סביבנו ואנחנו לבד בשטח, הגענו לעמדה צבאית. היו בה שני אנשי צבא, שאסרו עלינו להמשיך במסלול. "מסוכן, רוסיה", הם אמרו באנגלית מזערית. ביקשנו מהם להרשות לנו להתקדם מעט לגבעה קרובה, כדי שלפחות נוכל לצפות בקרחון מרחוק. הם הסכימו.
כשחזרנו הופתענו מאוד שחייל אחד הושיט לכל אחד מאתנו חטיף מקומי, וחייל שני הציע לנו לשתות תה או קפה. זה לא התאים לפתיחה המגבילה והמרוחקת. מכאן התפתחה במהירות תקשורת ידידותית עם אחד מהם, באמצעות הגוגל טרַנסלֶט, Google Translate, שבטלפונים הניידים שלנו. שתינו תה והשיחה "קלחה". עם אחד מהם תקשרנו במיוחד. הוא סיפר לנו שהיה רוצה לבוא לישראל לעבוד בבניין. הבטחנו לו לעזור לו, אם יגיע לארץ והחלפנו חברות בפייסבוק. בשלב מסוים נפרדנו מהם לשלום. אלתרנו נקודת תצפית גבוהה ומבודדת באחד הכפרים בסביבה, אכלנו שם את הסנדוויצ'ים שהבאנו אתנו, וקיימנו שיחה זוגית משובחת.
אז מה קרה לנו פה?
חווינו שלוש חוויות הנאה, שהזדמנו לנו בעקבות תקלה מתסכלת לא צפויה. אמנם חשנו אכזבה שלא הצלחנו להגיע לתצפית הקרובה על הקרחון, אבל נהנינו מהמפגש הספונטני והידידותי עם החיילים הגיאורגים. וגם נהנינו ממפגש מיוחד עם צמד כלבי פרא, שהיו במקום. כשהתקרבנו לעמדה הם התנפלו עלינו בנביחות קולניות. גבי דיברה אליהם ברכות, הם נרגעו וליוו אותנו בהמשך בשקט, כמו כלבי שעשוע. וכמובן, נהנינו מאוד מהשיחה האינטימית, הלא מתוכננת, שקיימנו בפסגת הכפר. היא הייתה נעימה, משמעותית ומבריאה. והכל בתוך נוף הרים מדהים, בטבע פורח, באווירה רגועה ושלווה.
אני בטוח שמטיילים רבים בחו"ל ובארץ חווים זאת: תקלה מתסכלת לא צפויה מתרחשת במהלך הטיול, ובעקבותיה הם חווים חוויות משמעותיות מזדמנות, רובן מהנות. אנחנו חווינו זאת כבר מספר פעמים, ואנחנו "רק" שבועיים בגיאורגיה. התקלה הראשונה הייתה בנסיעה הארוכה והמתישה לטושטי, בצפון-מזרח גיאורגיה, בדרך לא דרך, 70 קילומטר בחמש שעות נסיעה! אחד הצמיגים של הרכב נקרע לחלוטין. לא איבדנו עשתונות, ועל אף ההלם הראשוני וחוסר הביטחון, ביצענו ביחד את החלפת הצמיג. תוך חצי שעה, בעבודת צוות מפרכת, היינו בחזרה בנסיעה. זו לא הייתה חוויה מהנה, אבל זו הייתה חוויה זוגית מחזקת.
עוד תקלה, מסוג אחר, התרחשה ביום הראשון שלנו בטושטי. היינו אמורים לצעוד כ-11 קילומטר לכיוון הכפר DIKLO. כבר בתחילת ההליכה טעינו בפיצול הדרך, נכנסנו לשביל בתוך יער, שהלך ונעשה גרוע להליכה. בשלב מסוים הבנו, שאנחנו צועדים בחזרה לנקודה שבה התחלנו. זה היה מאוד מתסכל ומאכזב. למזלנו, עצר לנו רכב של צוות תיעוד התרבות המקומית, והציע לנו טרמפ עד דיקלו. אל דאגה: את הדרך חזרה, 11 קילומטרים, עשינו ברגל, על אף שיכולנו לחזור ברכב עם הצוות. הנקודה החשובה היא שהנסיעה אתם הייתה מעניינת ומלמדת. הייתה לי הזדמנות להבין באמצעותם את התופעה המוזרה של העדר כיסאות בכנסיות הגיאורגיות (בהזדמנות אחרת…).
לא אלאה אתכם בתקלות הרבות הנוספות שאירעו לנו עד כה, ובחוויות המשמעותיות, לנו לפחות, שחווינו "בזכותן". רק עוד אחת אחרונה. כשהגענו למלון בטושטי, התברר שבחדר המפנק שקיבלנו אין מים חמים! וגם אי אפשר לנעול את הדלת… התקלחנו בחדר אחר, ישנו עם דלת לא נעולה, ונהנינו מאוד מהקשר החם והקרוב שנוצר לנו בזכות זה עם צוות המלון, שהתאמץ מאוד לעזור לנו, ככל יכולתו.
אז מה המסקנה?
כדי שנצליח לחוות חוויה משמעותית לאחר תקלה לא צפויה, נדרשים שני תנאים פנימיים, מעבר למה שקורה במציאות (לפעמים פשוט לא קורה כלום…). התנאי הראשון הוא גמישות רגשית, כלומר יכולת להסתגל מהר לשינויים. אם לא נדע להיפרד כהלכה מהעבר המתסכל, אין סיכוי שנצליח ליהנות ממה שמזמן לנו ההווה. נישאר ממורמרים ומתוסכלים, חסרים את מה שהפסדנו, כועסים על מה שנלקח מאתנו. התנאי השני הוא פתיחות רגשית. אם לא נהיה פתוחים לדברים חדשים, לא נצליח לחוות אותם, גם אם הם יהיו מאוד קרובים אלינו. נמשיך להתנהל בנוקשות, מנסים לשרוד, סגורים בעולמנו המוכר לעייפה.
יש מי שעומד מראש בשני תנאים אלה והוא מגיע מוכן; גבי למשל. ויש מי שלומד אותם לאט, כל החיים; אני למשל.
