"השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש לו – אלא במה שהינו" (אוסקר ויילד)
"שלום חיים?!" בירכה אותי לשלום מישהי אהודה, שלא ראיתי כבר זמן רב, כשחלפנו במהירות אחד על פני השני באחד השבילים. לכאורה, אמירת שלום רגילה, יום-יומית, שנענית באגביות ידידותית. אבל הפעם חשתי נימה של הפתעה בדברי המברכת. היתכן שהיא שמחה לפגוש אותי? היתכן שרצתה לפתח איתי שיחה ולא אפשרתי לה? לכאורה, מקרה פעוט ערך, אחד מני רבים, אבל הוא הטריד אותי. וגם תהיתי מה לעשות עם המוטרדות הקלה הזאת. האם לחכות להזדמנות הבאה שניפגש שוב באיזה שהוא שביל? אבל הלא זו הבעיה: מזמן לא נפגשנו ולכן, מן הסתם, יעבור זמן רב עד פגישתנו המקרית הבא. לאחר מספר ימים התקשרתי אליה ושאלתי: "תגידי, זוכרת שאמרת לי שלום, כשנפגשנו בשביל? יכול להיות שהופתעת?" "כן", היא אמרה, "הרבה זמן לא ראיתי אותך, ואני מחבבת אותך". היה שווה: רציתי לברך ויצאתי מבורך.
קורה לכם שאתם רוצים לומר משהו למישהו או למישהי, שהם לא בני משפחה שלכם ושאינכם נפגשים איתם בדרך כלל? לפעמים זה קורה בעקבות משהו, טוב או רע, ששמעתם עליהם; לפעמים זה כי קראתם משהו שהם כתבו בפייסבוק, בקבוצת הווטסאפ, בעיתון המקומי; לפעמים זה מתעורר בכם לאחר שצפיתם בהם מופיעים באירוע בגן, בבית ספר, במתנ"ס, בקהילה; לפעמים זה בגלל מעשה, טוב או רע, שהם עשו במסגרת תפקידיהם הציבוריים. פעמים זה משהו קטן כל כך שהוא נעלם מיד, אך לעתים אתם רוצים להראות התעניינות, לעודד, לשבח, או להפך – להתמרמר, לבקר, לתבוע. האם אתם עושים זאת? אם כן, אתם ראויים למחמאות. אבל פעמים רבות אנחנו לא עושים זאת, אלא מעדיפים לחכות להזדמנות שנפגוש את האנשים במקרה: בדרכים, בשבילים, במרכז הקניות, באירוע הקהילתי הבא. ואולם, בגלל צורת חיינו המודרנית, שהיא מאוד אינדיבידואלית ומסתגרת, מעטות ההזדמנויות לפגוש במקרה את מי שלא שייכים לחוג הקרובים לנו מאוד. וכך אמירות רבות נשארות בתוכנו. וחבל. כשאנחנו מצליחים לבטא בחוץ את האמת הפנימית שלנו, גם אם היא נראית שולית, אנחנו מרגישים שלמים יותר עם עצמנו. בדרך כלל אנחנו עושים בכך טוב לא רק לעצמנו אלא גם לזולתנו. חלק מאמירות אלה יכולות להיות בעלות ערך רב לאחרים – להעניק להם תחושת שייכות והתייחסות, לעודדם, לאפשר להם למידה באמצעות משוב ידידותי.
אז למה אנחנו נוטים להמתין עד שאולי ניפגש במקרה כדי לומר דברים אחד לשני? למה אנחנו לא יוזמים מפגש כזה: פנים אל פנים, בשיחת טלפון, בהודעה כתובה? אמירה אישית יזומה דורשת מאמץ, הקדשת זמן, יציאה מאזור הנוחות, והיא כרוכה ב"סיכון": אנחנו חושפים צרכים ורצונות אישיים. כשאנחנו מתקשרים במיוחד למישהו או למישהי ואומרים: "התקשרתי כי רציתי לומר לך…" זה אומר שהיה לנו חשוב ליצור קשר, שהאמירה אינה סתמית אלא מבטאת צורך פנימי משמעותי. וזה "מסוכן", במיוחד בסביבה שמרנית, מדחיקת רגשות או צינית.
גם אני חוטא בהימנעות הבין-אישית הכללית הזאת מדי פעם, במיוחד עם אנשים שאני בטוח למדי שאפגוש אותם בקרוב. אבל ביודעי את המחיר שבכליאת רגשותיי ומחשבותיי, מצד אחד, והרווח שבשיתופן את זולתי, מצד אחר, אני מתאמץ יותר. גם במקרים "קשים". למשל, כשאחד ממנהלינו בקהילה, שלא היה לי שום קשר איתו, עמד למשפט ציבורי אכזרי, יזמתי מפגש אישי איתו כדי לשמוע את הצד שלו ולנסות להבין את עמדתו. במקרה אחר נודע לי, בעקיפין, שמישהי נפגעה מאחד ממאמריי. לא המתנתי לאפשרות שאולי אפגוש אותה בשבילים, אלא התקשרתי אליה ובדקתי זאת. ואכן "חטפתי" ממנה כהוגן. הבעתי הבנה, הסברתי את עצמי והתנצלתי. או למשל, לאחרונה, כשהיה לי חשוב לעודד שני אנשים, שהעזו לבטא בפומבי דעה לא מקובלת, לא חיכיתי לפגוש אותם "במקרה", אלא התקשרתי אליהם ודיברתי איתם באופן אישי.
אני מציע זאת כעיקרון, כקו מנחה, בתחומי חיים מגוונים, מחוץ למשפחה ובתוכה: ליזום ולבטא ביחסינו הבין אישיים את מה שחשוב לנו – טוב או רע, מתוק או מר, קל או כבד. למשל, במקום לחכות להזדמנות מקרית כדי לדבר עם ילדינו, כשיש לנו משהו חשוב לברר/לומר/לשאול/לבקש, עדיף ליזום את ההזדמנות הזאת. נכון, יתכן שהילד יסרב להיענות לך ואנחנו עלולים להיפגע. במקום לחכות לתנאים אידיאליים כדי לשוחח עם בן/בת הזוג, עדיף "להסתכן" וליזום שיחה היום. מחר זה לא יקרה ומחרתיים עלול להיות מאוחר מדי.
"אַל תַּגִּידוּ יוֹם יָבוֹא –
הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם!"
(מתוך שיר לשלום, מילים: יעקב רוטבליט)
