העוגן השני של גישת המנהיגות ההורית היא הפסיכולוגיה ההומניסטית. ההיכרות המשמעותית שלי עם הפסיכולוגיה ההומניסטית הייתה במסגרת המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב, אותו הקמתי ועמדתי בראשו במשך עשר שנים. במרכז הכשרנו, ומכשירים עד היום, מנחי הורים, ברוח הפסיכולוגיה ההומניסטית.
הפסיכולוגיה ההומניסטית יוסדה בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה, והדגישה את חשיבותו של פיתוח עצמי ופיתוח אישיות ייחודית, לטובת הפרט והחברה. גישת הטיפול ההומניסטי מתמקדת בחוויה הסובייקטיבית של האדם, תוך מתן דגש לאספקטים רגשיים וחווייתיים של המטופל. המאמץ הוא להבין את האדם ואת האופן הייחודי בו הוא תופס את התנסויותיו ואת חוויותיו בעולם.
ההשלכה העיקרית והדרמטית של עוגן הפסיכולוגיה ההומניסטית על הדרכת הורים בגישת המנהיגות ההורית היא העמדת ההורה כאדם במרכז תשומת הלב שלנו בהדרכה. על אף שההורה הוא המרכיב החשוב ביותר בגידול ילדים, ההתייחסות אליו כאל אדם מועטה. אהדתנו נתונה, מדרך הטבע, לחוליה החלשה והאהובה במשפחה – לילדים. ואכן הילדים, הם שזקוקים יותר מכולם שיקשיבו לצרכיהם ויספקו תנאים נאותים לגידולם. ואולם העמדת צורכי הילד במרכז תשומת-הלב החברתית גרמה לעיוות בתפישת המשפחה – זכויות ההורים וצרכיהם נדחקו לקרן זוית.
בגישת המנהיגות ההורית ההורה וצרכיו הם במרכז. בניגוד לגישות אחרות, המנחות הורים בפרוטוקול מובנה וסגור מה עליהם לעשות או לא לעשות עם ילדיהם, מתוך תפישה הרואה את הילד במרכז, בגישת המנהיגות ההורית עלינו לסייע להורים למצוא את דרכם האישית בהורות. דגש רב מושם בגישה על עזרה להורים להגדיר את מטרותיהם האישיות בהורות, ולאחר מכן למצוא את הדרכים המתאימות להם כדי להגשים מטרות אלה.
כשמדריך הורים עובד במקביל להדרכת ההורים עם אחד מילדי המשפחה, הרעיון של העמדת צרכי ההורה במרכז אינו מובן מאליו, ואף קשה. פעמים רבות אנו מזדהים עם הילד איתו אנחנו עובדים, ונוטים לגישה שיפוטית ולא אמפתית, כשאנחנו נפגשים להדרכה עם הורי הילד. עלינו לשמור על גישה מאוזנת, לזכור שיכולים להיות שני מרכזים במשפחה, הילד וההורים, ולא לוותר בשום אופן על אמפתיה אמיתית להורים. זה קשה אבל חיוני ואפשרי.
העמדת ההורה במקום מרכזי יותר במשפחה אינה עומדת בסתירה לצורכי ההתפתחות של הילד, נהפוך הוא. הורים זקוקים שיעצימו אותם כדי שיצליחו להעצים את ילדיהם. לא במקרה כותרת המשנה של ספרי הראשון, הורים כבני אדם, היא "להיות הורים שטוב להם". הורה טוב הוא הורה שטוב לו. הורה המרגיש בעצמו מסופק ורגוע בחייו, יוכל להיות הורה טוב יותר לילדו. לעומת זאת, הורה שמרגיש מתוסכל וממורמר, יתקשה להתמיד בנתינתו לאורך זמן, ואיכותה תהיה ירודה.
דוגמה: אשתף אתכם בדוגמה מהדרכת הורים לילדה קטנה בת כשלוש עם בעיות קשות של הירדמות בלילה. זוג ההורים הגיעו להדרכה מותשים. בתם נרדמת לעתים בסביבות אחת עשרה בלילה, ועד אז הם עסוקים בניסיונות עקרים לעזור לה להירדם. בלית ברירה ובמר ייאושם הם נותנים לילדה בת השלוש טלפון נייד כדי שיעזור לה להירדם! מאחר שהילדה הולכת לישון כל כך מאוחר, היא גם מתקשה לקום מוקדם לגן. כאשר היא מגיעה בסופו של דבר לגן, קשה לה להשתלב בפעילויות החברתיות שבגן. וגם האם חוזרת הביתה מאוד מאוחר מהעבודה, שכן בבוקר היא מגיעה לעבודה מאוחר, בגלל איחור הילדה להגיע לגן. וחוזר חלילה, מעגל מתיש ומתסכל. ברור שאם ההורים האלו ידאגו לצרכיהם הבסיסיים כבני אדם – להתפנות לעצמם ולבן/בת זוגם, להגיע בזמן לעבודה, לחזור מוקדם הבייתה – הם יועילו גם לשינה בריאה של בתם ולהשתלבות נורמלית של בגן.
השלכה מעשית ברורה של הפסיכולוגיה ההומניסטית על גישת המנהיגות ההורית היא השימוש בשני הכלים המרכזיים בטיפול הומניסטי – אמפתיה וקבלה. זה הבסיס לכל התערבות הדרכתית: קבלת ההורה כמו שהוא והבנה עמוקה של רגשותיו וצרכיו.
