בין שמיים לארץ – על יחסי אבות ובנים (בעקבות תערוכתו של הצייר יצחק לבנה, "שבר ענן", בגלריה העירונית לאמנות עכשווית, רמת השרון.)

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

מדוע אבות זורקים את ילדיהם באוויר, כשהם משחקים איתם? בעקבות ביקור בתערוכת הציורים "שבר ענן" של הצייר יצחק לבנה בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון, מועלית במאמר ההשערה שדווקא הֶעָפה של ילדיהם באוויר מאפשרת לאבות, באופן לא מודע, לבטא את החלק הרך יותר בתוכם, כשהילד חוזר אליהם ממעופו בשמיים.

"בלא אבות אנו חשופים לכל רוח ונעים על פני האדמה ללא מחסה." (אהרן אפלפלד)

למה אבות מעיפים את בניהם לאוויר?

כמובן שלא כל האבות מעיפים את ילדיהם באוויר כשהם משחקים איתם; אבל אם מישהו מעיף ילדים באוויר, זה בדרך כלל אבות. אימהות יכולות להניף את תינוקם באוויר ולדבר איתו, וגם את זה הן לא עושות הרבה, אבל הן לעולם לא תנתקנה את אחיזתן בו, במיוחד כשהוא באוויר.

אז מדוע אבות זורקים את ילדיהם באוויר, כשהם משחקים איתם? התשובה הראשונה, האינטואיטיבית, לשאלה מסקרנת זאת היא שהֶעָפה באוויר היא עוד דרך של אבות לאתגר את ילדיהם לפעול בצורה עצמאית. נראה שאבות ככלל ממריצים את ילדיהם, במיוחד את בניהם, ה"גברים" לעתיד, להיפרד מהר ככל האפשר מהתלות ההורית ולהסתכן בחיים עצמאיים. הֶעָפה באוויר מסמלת, אם כך, את הפרידה מההורה, ואת האתגר של התמודדות עצמאית. אימהות, לעומת זאת, משהות את הפרידה מילדן. הן מעדיפות להעניק לילד חם וביטחון, ככל יכולתן, לפני שהוא יצא לחיים עצמאיים. וגם אז, גם כשהוא פורש ידיים וממריא לדרכו העצמית, הן ממשיכות לדאוג לו. זו כמובן הכללה גסה: יש אבות רבים שמתקשים "לשחרר" את ילדיהם בזמן המתאים, ויש אימהות רבות שדוחפות בנוקשות את ילדיהם לעצמאות בטרם עת. אבל כמו כל הכללה, גם הכללה זאת מבוססת על המציאות, ויש בה אמת חלקית.

החיבוק האבהי שונה מהחיבוק האימהי.

אם נעמיק את התבוננותנו נגלה שהמגע האבהי וגם החיבוק האבהי שונים מאוד מהמגע ומהחיבוק האימהי. במחקרים על דפוסי מגע של אימהות ואבות עם תינוקות נמצא שאצל אימהות המגע הוא רך, מלטף, עם הרבה קשר עין שלהן עם התינוק. לעומתן, המגע אצל האבות הוא מגע מגרה, המעודד את התינוקות לחקירה, לסקרנות ולמשחק עם חפצים.

גם כשהילד גדל, החיבוק האבהי ממשיך להיות מחוספס, מוסווה בדרך כלל כמשחק, וכולל לעיתים קרובות אינטראקציות גופניות חזקות כמו היאבקות או הקפצה באוויר. זהו מגע שיוצר מתח ואתגר, יחד עם פגיעות, חרדה וריחוק רגשי. החיבוק האימהי ישיר, מתמסר, מצמיח ולפעמים גם חונק ומשתלט. משך החיבוק האבהי קצר יותר מהחיבוק האימהי ובדרך כלל האב הוא זה שמחליט על סיום החיבוק. אימהות, לעומת זאת, יכולות לחבק עד אין סוף, והילד הוא זה שמחליט, פעמים רבות, מתי לסיים את החיבוק. פעמים החיבוק האימהי עז כל כך שהילד צריך להשקיע מאמץ גדול להשתחרר ממנו.

בגלל החסך היחסי בחיבוק האבהי הרך והחם, אבות וילדיהם כמהים לקשר קרוב, אינטימי, בילדות וגם בבגרות. למשל, בראיון לאחרונה לידיעות אחרונות (מוסף 7 לילות, 11.3.2022) אומר אביב גפן על הסדרה החדש שלו "שנות ירח" ב- HOT: "הסדרה היא שיר אהבה אחד לאבא שלי. זה אותו הילד שמחפש את החיבוק שלא היה לו".

אפשר לראות בהֶעָפה באוויר של ילדים, בעיקר של בנים, על ידי אבותיהם, גם ביטוי לא מודע של אבות בצורך במגע רך ואוהב.

הקושי של אבות למגע רך, עוטף ומתמסר עם ילדיהם, הוא חלק מעכבות חברתיות-מגדריות שיש לגברים בכלל. הם חווים רגשות אלה כהבעת חולשה, כסוג של תלות, ולכן הם נוטים להדחיק, ולפעמים גם להכחיש, את החלק הרך הזה שבתוכם. הם מעדיפים להיות חד-משמעיים מבחינה רגשית; לבטא רק את הרגשות ה"חזקים", ה"גבריים"  שבתוכם. או אז הם לא מתבלבלים בין רגשות מנוגדים של אהבה ושנאה, התלהבות ופחד, רכות ותקיפות. הם מרגישים בטוחים יותר, מוגנים יותר, כשהם חד-ערכיים מבחינה רגשית.

היכולת להיות אמביוולנטי, לחוש רגשות מנוגדים ולהכילם, היא הישג גדול של התפתחות רגשית. אנשים שמצליחים לזהות ולקיים בתוך עצמם רגשות, רעיונות, עמדות או דרכי פעולה מנוגדות כלפי מישהו או משהו –  הם אנשים עם חוסן נפשי גבוה יותר, ראייתם את המציאות עמוקה יותר, חשיבתם רחבה וגמישה יותר, הם נמנעים מהחלטות פזיזות ועולמם הפנימי עשיר יותר. כמובן שהכל במידה, ואמביוולנטיות רבה מדי עלולה להוביל להססנות מוגזמת, חוסר יכולת להחליט, מתחים, דחיינות ודאגות.

האם יכול להיות שדווקא הֶעָפה של ילדיהם באוויר מאפשרת לאבות, באופן לא מודע, לבטא את החלק הרך יותר בתוכם, כשהילד חוזר אליהם ממעופו בשמיים? שכן בצד החלק האקטיבי של ההרחקה והדחיפה לעצמאות בזריקת הילד באוויר, יש בה גם את החלק הפסיבי של ההמתנה הדרוכה לחזרת הילד מהאוויר, הדאגה לחזרה בטוחה שלו והקבלה האוהבת כשהילד נוחת בזרועות ההורה.

התבוננות מעמיקה יותר בציוריו של יצחק לבנה בתערוכה "שבר ענן" (הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, רמת השרון) יכולה לעזור לאבות להיות מודעים לאמביוולנטיות רגשית הקיימת אצלם, לקבל סתירות רגשיות פנימיות הנמצאות בתוכם, ובכך להתקדם בהתפתחותם הנפשית.

"זה שאמא יש רק אחת, זה לא אומר שאבא יש כמו זבל." (אפרים סידון)

 

  • לסרטון קצר (14.5 דקות) המתמצת את המפגש, לחצו כאן.

אהבת? מוזמן לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2022). בין שמיים לארץ – על יחסי אבות ובניהם. מנהיגות בחיים.

אוחזר: https://amithaim.com/2022/03/26/ben-shamaim-leavir/

לצפייה במצגת בסיסית של ההרצאה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

עוד באתר מנהיגות בחיים: