"שנות חיינו הן ספינות, והחיים הם פרידה מתמשכת" . (נתן יונתן)
אפשר לתאר את החיים כסדרה מתמשכת של פרידות ממשהו מוכר ובטוח ומעבר למשהו חדש, לא מוכר ופחות בטוח, אך מבטיח. התינוק שעובר מזחילה להליכה נפרד מתחושת הביטחון שבקרקע יציבה לטובת עמידה מהססת ולא יציבה אמנם, אך כזו שמאפשרת חקירה סביבתית מוצלחת יותר. נער או נערה בגיל ההתבגרות המעזים לחוות התנסויות חדשות, חווים את תחושת העצמאות, שמחירה הוא אובדן התמיכה ההורית הבלתי מסויגת. הורה שמצליח להיפרד מילדו הגדל, יחווה שיפור באיכות החיים האישיים והזוגיים. בפני בני הזוג הנפרדים נפתחות אפשרויות חדשות לחיים אישיים וזוגיים מיטיבים, בצד צער הפרידה. וישנן גם פרידות חברתיות ממסורות ידועות ומגוננות (טקסים, חגים, כללי התנהגות ציבוריים) למען יצירת נורמות חדשות ונועזות במקומן.
מרבית הפרידות צפויות וחיוביות אך חלקן בלתי צפויות ושליליות. פרידות צפויות וחיוביות מתרחשות במעברים התפתחותיים בחיים: סיום גן ומעבר לבית ספר יסודי, סיום תיכון ומעבר לצבא, מעבר דירה, מעבר מרווקות לנישואין, לידה, יציאה לפנסיה. פרידות בלתי צפויות ושליליות מתרחשות באירועים כואבים ומפתיעים בחיים: פיטורין בעבודה, גירושין טראומטיים, פציעה קשה, מות פתאומי של מישהו קרוב, פיגוע טרור וכיוצא באלה.
פרידות כואבות. גם כאשר הפרידה הינה טבעית, צפויה ואפילו רצויה (כמו למשל סיום ביה"ס היסודי ו/או חטיבת הביניים ו/או ביה"ס התיכון; התקדמות במקום העבודה וכו') היא מלווה בדרך כלל ברגשות של עצב, געגועים וכאב. אנו קשורים לדברים מהם אנו נפרדים וקשה לנו לעוזבם, גם כאשר אנו בוחרים בכך ובוודאי כאשר עזיבתם נכפית עלינו. כמו כן, חוסר הוודאות והעמימות הכרוכים פעמים רבות בעזיבת הדבר הישן לטובת הדבר החדש, מעוררים חששות. הישן מוכר ולכן מעניק אשליה של ביטחון, גם כאשר הוא גורם לסבל. החדש לא ידוע ולכן מעורר חרדה וחוסר ביטחון, גם כשהוא צופן בחובו הבטחה.
פרידה בריאה מתרחשת כשאנו מתרחקים ממושא הפרידה (אנשים, חפצים, מקומות, הרגלים), באמצעות שמירת איזון בין התייחסות למה שנפרדים ממנו, כולל הרגשות שהוא מעורר, לבין היכולת לעוזבו וללכת הליכה נועזת לקראת החדש. במובן הזה פרידה שונה מאוד מהתנתקות. התנתקות היא חדה וקיצונית, ואילו פרידה היא רכה ומתונה: סיום ולא קטיעה, עזיבה ולא נטישה.
במילים אחרות, התחלה טובה של משהו חדש אפשרית רק לאחר פרידה ראויה ממשהו ישן. זהו כלל פסיכולוגי הנכון בנסיבות חיים מגוונות של פרידות והתחלות חדשות. למשל, כשילד קטן עובר מטיפול של ההורה, בדרך כלל האם, לטיפול על ידי מטפלת או גננת, הוא צריך קודם להיפרד מדמות האם המוכרת והבטוחה. או למשל, במעבר דירה, יהיה קל יותר להסתגל למקום חדש, גם אם הוא לא מוכר ומעורר חששות, אם נעזוב בקלות, ללא משקעים, את המקום הקודם שבו שהינו. תהליך דומה קורה בהתחלפות בעלי תפקידים משפיעים בארגון ובקהילה. היכולת לקבל בצורה טובה את בעל התפקיד החדש, ולאפשר לו ולנו צמיחה ושגשוג, מותנים ביכולת להיפרד בצורה בריאה – בישירות, בהוקרה, ללא רגשות טינה מתמשכים או תחושות הערצה לא ריאליות – מבעל התפקיד המתחלף. או למשל, סיום נכון – בזמן ועם עיבוד פנימי – של קשר זוגי לא בריא, הוא תנאי הכרחי לאפשרות של יצירת קשרים זוגיים בריאים בעתיד. אם הקשר הזוגי ההרסני נמשך זמן רב מדי, או אם סיומו משאיר את בני הזוג פגועים, עם תחושות אשמה, כעס או חרדה וללא למידה עצמית, קטן הסיכוי ליצירת קשר זוגי ראוי בהמשך.
בעוד שילדים קטנים חווים מעברים ופרידות כל הזמן, שכן הם בתנועה מתמדת של התפתחות ושינוי, אצל מבוגרים הפרידות מורכבות יותר. פעמים רבות מבוגרים צריכים ליזום פרידות, שכן הנטייה הטבעית שלהם היא להמשיך בקיים, במוכר ובבטוח, גם אם הוא מזיק ולא בריא. אנו צוברים במהלך החיים הרגלים, חובות ומחויבויות, שבצד תועלתם הרבה, הם מעיקים עלינו יותר ויותר. אנו מבקשים לפרוש כנפיים ולהמריא לחיים משוחררים וטובים יותר (לטייל תקופות ארוכות בחו"ל; לפתח תחביבים אישיים ו/או זוגיים זוללי זמן וממון; ליזום מסורות חדשות ומלהיבות במשפחה, בארגון או בקהילה; וכיוצא באלה), אך חשים כבולים בחבלים עבים של מטלות ואילוצים. "לא נעים לי", "אין לי ברירה, זה מה שמצפים ממני/הרגלתי אותם", "אם אני לא אעשה/אכוון/אפקח – שום דבר טוב לא יקרה", "זה מה שהתרגלנו כבר שנים; אין סיכוי לשינוי" – אלה הן חלק מהאמירות הפנימיות המשקפות את בית הכלא הפנימי שבו אנחנו כולאים את עצמנו. נדרשות פרידות מורכבות מתפישות פנימיות נוקשות ומהתנהגויות מְרַצות, כדי שנוכל לאפשר לעצמנו תפישות גמישות והתנהגויות רְצויות. אלה פרידות מורכבות מכיוון, שכאמור, הכוונה היא לשחרר ולא לנתק, להרפות ולא לזרוק, לעזוב ולא לנטוש. זה קשה, אבל אפשרי.
כדי שנצליח, כאנשים מבוגרים, לעשות תהליכי פרידה ראויים, כדאי שנשאל את עצמנו מספר שאלות נוקבות. הנה כמה מהן: האם אנחנו מקדישים את זמננו לעיקר, למה שחשוב לנו באמת, או שאנחנו מבזבזים את זמננו על הטפל, על מה שהוא שולי ולא הכרחי? האם אנחנו נפגשים עם האנשים שאנחנו רוצים להיפגש איתם, או רק עם האנשים שחובה עלינו להיפגש איתם? האם אנחנו צוברים רגשות שליליים – תחושות האשמה, כעס וחרדה – עקב סכסוכים ומריבות, וכך מאמללים את עצמנו בהווה; או שאנחנו מצליחים לשחרר רגשות שליליים מהעבר, לטובת הווה ועתיד טובים יותר?
"אף פעם לא מאוחר להיות מה שאתה יכול להיות." (ג'ורג' אליוט)
