"אותה הגברת בשינוי אדרת"
במסענו בצפון איטליה אני משווה בין הנופים שאנחנו רואים והתופעות שאנחנו חווים לבין נופים שראינו ואירועים שחווינו במסעותינו הקודמים הרבים בעולם. זה נראה לי טבעי לטייל ותיק כמוני ויש בזה גם משהו נחמד ומעודד: אני עוד זוכר… שמתי לב שמרבית ההשוואות מתייחסות לדמיון ולא לשוני בין הנופים והתופעות: "זה מאוד מזכיר את הרי הטורס דל פיינה בצ'ילה", "זה המפלים של איסלנד", "זה דומה לתצפית 360 מעלות שעשינו מעל קווינסטאון בניו זילנד", "נראה שהאבות האיטלקים, כמו האבות הישראלים, מעורבים מאוד בגידול הילדים". תהיתי מדוע אני תופש באופן מיידי בעיקר את הדמיון ולא את השוני. זה היה מעניין במיוחד שכן גילוי הדמיון בין הנופים היה מלווה פעמים רבות בתחושת שעמום וחוסר סבלנות. לעומת זאת, כשגיליתי שוני בין הנופים התלהבתי ושמחתי מאוד.
נראה שהנטייה לתפוש את הדמיון בין דברים חזקה יותר מהיכולת לתפוש את השוני בין דברים. זה מקל עלינו, כך אנחנו לא צריכים להתמודד עם גירויים רבים מדי, וזה מרגיע כי זה הדומה מוכר. לעומת זאת, השונה מאיים בזרותו והוא מעמיס על מערכת עיבוד המידע שלנו.
וזה קורה גם ביחסים שלנו עם אנשים: אנו מעדיפים להיות מוקפים באנשים שדומים לנו וגורמים לנו להרגיש נוח מאשר עם אנשים ששונים מאיתנו ושאנו לא מרגישים איתם נוח. בזוגיות, בירח הדבש של היחסים, בני הזוג רואים יותר את הדמיון ואת המחבר ביניהם. המילה "רואים" מטעה, שכן בהתאהבות עיניהם של בני הזוג עיוורות למי שהם באמת. רק עם חלוף הזמן מגלים בני הזוג את השונה והמפריד ביניהם. בהורות, הורים נהנים לראות את הדמיון של ילדיהם אליהם, במיוחד כשילדיהם קטנים. את השוני של ילדיהם הם מגלים כשאלה גדלים. בעבודה קל יותר לעבוד עם אנשים דומים לנו מאשר עם אנשים שהם שונים מאיתנו. במחקרים על גיוס עובדים על ידי ראיונות, במיוחד כשאלה מתבצעים על ידי עובדי הארגון, התגלה באופן ברור שרמת הדמיון בין המראיין למרואיין משפיעה מאוד על תהליך הבחירה. ככל שהמרואיין דומה למראיין (בין אם בעובדות ביוגרפיות כמו מקום מגורים, בית ספר, מסלול צבאי, ובין אם מבחינת מאפייני התנהגות ותכונות) כך גדל הסיכוי שיִבָחר לעבודה. בקהילה, ככל שהיא קטנה יותר, הלחץ לקונפורמיות והעדפת הדומה בולטים בכל אורחות חייה. המאמץ העיקרי הוא למצוא את המאפיינים המוכרים והדומים, בוודאי בתהליכי הקבלה לקהילה.
זה טבעי אך צריך להיזהר מהנטייה למצוא את הדומה, שמא נבטל בלא יודעין את הכרת השונה, ויֵצא שכרנו בהפסדנו. בזוגיות הנטייה לראות רק את הדמיון עלולה להתפתח להכחשת השוני בין בני הזוג ולניסיון, לא מודע וגם מודע, להפוך את בן או בת זוג "בכוח" לדומה אלינו, או למי שאנחנו תופשים את עצמנו. בהורות התמכרות לראיית הדומה עלולה להיות הרסנית במיוחד. הרצון של הורים לראות את ילדיהם כדומים להם עלול לגרום לילדים לריצוי יתר. הם עלולים לוותר על מאפיינים ייחודיים שלהם לטובת התאמתם לשאיפות הוריהם. בעבודה, כאשר עובדים נבחרים בעיקר על בסיס הדמיון לעובדים אחרים, הארגון עלול להפסיד איכות כתוצאה מאחידות רבה מדי וויתור על שונות. בקהילות סגורות וקטנות צורך מוגזם בדומה עלול לגרום לתהליך התנוונות קהילתי.
לכן האתגר הגדול בכל תחומי החיים הוא לגלות את השונה בדומה. וזה לא מובן מאליו. יש מי שמוותרים ונשארים "תקועים" שנים רבות עם הדומה, הנוח והמשעמם. ויש חסרי סבלנות המחפשים נואשות את השונה לא במה שיש, בפנים, אלא במה שאין, בחוץ. בזוגיות יש רבים שממשיכים בחיים הזוגיים הדומים והמשעממים ללא שונה, ויש מי שבוגדים או נפרדים כשהם תרים אחר החידוש והשינוי. בהורות יש הורים שנוח להם בפנים המוכרות של ילדיהם והם לא מתאמצים להכיר ולטפח פנים אחרות שלהם, אולי פחות נוחות להם. ויש המתרכזים בטיפוח השונה, הנוח להם, אצל ילד אחד בלבד (הטוב, המוכשר). בעבודה יש עובדים שממשיכים בעבודה שגרתית משעממת, או שיש מי שעוברים מעבודה לעבודה בחפשם אחר השוני והגיוון. בקהילה יש המסתפקים במוכר, במסורות החוזרות על עצמן, או יש ההופכים בעצמם לשונה, החריג, או עוזבים את קהילתם.
לשמחתי, במסענו לצפון איטליה, הצלחתי פעם אחת לפחות לגלות את השונה בדומה. זה קרה בטרק לקרחון פורני (Forni) בפארק הלאומי הגדול והיפה סטלביו (STELVIO). לאחר צעידה ממושכת יכולנו לראות מרחוק את הקרחון. גבי אמרה שהוא מאוד יפה, ואילו אני אמרתי: "אני לא רואה מה מיוחד בו. ראינו כבר הרבה קרחונים כאלה בעולם". הדרך לקרחון התארכה, וככל שהתקרבנו אליו נחשפו פנים נוספות שלו. מה שנראה מרחוק כקרחון קטן ממדים התגלה מקרוב כענק. מתברר שזהו קרחון העמק הגדול ביותר באיטליה, חמישה קילומטר אורכו. כשהתקרבנו יותר, ראינו מפל קרח גדול המתחיל בראש הקרחון וזורם לאורך כל הקרחון. בסופו של דבר, לאחר כשעתיים וחצי של צעידה הגענו ממש עד מרגלות הקרחון, שם ישבנו, אכלנו, דיברנו והתענגנו מהמראות. כך היה לי זמן להתבונן מקרוב בקרחון. ראיתי את מישורי הקרח הנרחבים שלו וגם את הסדקים הגדולים במעלה הקרחון. התרשמתי גם מהכתמים החומים הגדולים (פסולת אדמה ובוץ כתוצאה מהפשרת הקרחון ונסיגתו המצערת) המנקדים את המרחבים הלבנים. אמרתי לגבי בהתלהבות: "תשמעי, זה באמת קרחון מיוחד. ככל שאני מתבונן בו יותר, הוא אחד הקרחונים היפים ביותר שראינו בעולם". מה שנראה לי מרחוק ובמבט ראשוני דומה לאחרים וחסר ייחוד, התגלה לי מקרוב ובהתבוננות סבלנית כשונה ומיוחד.
נדרשים, אם כך, שלושה תנאים, אף כי לא בטוח שהם מספיקים, כדי להצליח לראות את הדומה בשונה: להישאר עם הדבר המשעמם לכאורה ולא למהר לעזוב אותו בחוסר סבלנות; להתבונן בתשומת לב ובסבלנות במה שנראה כדומה, כדי לגלות מאפיינים נוספים שלו, פחות גלויים; ולשנות את התפישה המוקדמת הרואה רק את הדומה. מה שנותר לי עכשיו זה רק לבדוק כיצד אני מממש תנאים אלה במישורי חיי המגוונים ומצליח לראות את השונה בדומה. האמת, זה נראה לי קצת דומה…
"אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדַּמּוֹת וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל." (חנוך לוין)
