היינו במכונית עם נהג ומדריך מקומיים, בדרך מהעיר DANANG שבמרכז ויטנאם לעתיקות MY SON, אחד מאתרי המורשת הלאומיים של ויטנאם, שאף הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי. השמיים היו סגריריים, גשם סוחף ירד והיה חם. מזג אוויר טרופי בחוץ ומזג אוויר עגמומי בפנים.
מצפוני ייסר אותי מאתמול. אחרי הליכה ארוכה ומתישה מהמלון שלנו לים, בחם כבד כשרגלי כואבת מאוד, הגענו לים. התחלנו ללכת לאורך החוף והתיישבנו בבית קפה נחמד המשקיף על הים. גבי ביקשה להישאר אך אני הייתי חסר סבלנות, מרוכז בכאביי. קמתי והתחלתי לחזור. גבי, בלית ברירה, הלכה בעקבותיי, מאוכזבת ורחוקה. בהמשך היום שוחחנו על כך והתנצלתי על התנהגותי, אך האירוע המשיך להציק לי. ועכשיו, במכונית, בתחילת יום חדש, פניתי לגבי, ביקשתי סליחה והבעתי, שוב, צער על כך שבגללי היא לא נהנתה מההליכה לים. "אני יודע כמה היית יכולה ליהנות שם, אלמלא הייתי כל כך קצר רוח, והתעקשתי למהר לחזור", אמרתי. ותוך כדי שאני מדבר, בלי שהתכוננתי לכך, פרצתי לפתע בבכי עז. נָשַׁמְתִּי בכבדות, הדמעות ניגרו מעיניי והתייפחתי מרה במשך מספר דקות. זה היה מוזר ומפתיע. זו לא פעם ראשונה שאני מאכזב את גבי ומייסר את עצמי בשל כך. זו גם לא פעם ראשונה שאני מתנצל בפניה ומבקש סליחה. אבל זו פעם ראשונה שתחושות כאב וצער כאלה מציפות אותי בעוצמה כזאת.
יצאנו מישראל בטרם נודעו עוצמת הזוועה וגודל האסון. התלבטנו אם לחזור, על אף שלכל יקירינו שלום. המשכנו לטייל, אבל רגשותינו ומחשבותינו לא היו כאן, בנפלאות ויטנאם, אלא שם, בישראל: בטרגדיה הבלתי נתפסת, בחוסר הוודאות, במתח, בדאגה. במהלך היום השתדלנו להדחיק, להיות נוכחים בחוויות המיוחדות של צפון ויטאנם, אך רגשותינו ומחשבותינו היו עם יקירינו ועם כלל ישראל. הלך רוחנו בסוף היום הוכרע בהתאם לידיעות שקיבלנו מישראל. שמחתי שילדיי מצליחים להתמודד היטב בלעדיי, אך גם הרגשתי רע מאוד שאיני יכול לעזור באופן מעשי להם ולנכדיי, אלא רק לתמוך בהם מרחוק. הרגשתי אשמה על כך שאני נהנה כשרבים כל כך הנפגעים והסובלים, על אף שידעתי שזהו רגש לא הגיוני וחסר טעם. הרגשתי תסכול וחוסר אונים שאיני יכול להתנדב ולתרום מניסיוני המקצועי, על אף שידעתי שרבים אנשי המקצוע המעולים המתנדבים ועושים עבודת קודש מדהימה.
האם יכול להיות שהבכי העז, הפתאומי, וחסר הפרופורציות היה תוצאה של המאמץ הנפשי הגדול שלי לחיות במסך מפוצל: ליהנות ביום מויטנאם המעניינת והיפה ולסבול בערב עם ישראל הדואבת והמדממת? והאם יכול להיות שבקשת הסליחה הגלויה מגבי, על כך שלא הייתי איתה במה שחשוב לה, החביאה בתוכה גם בקשת סליחה סמויה מכל יקיריי על כך שאני לא איתם בעת צרה גדולה זאת? והאם יתכן שרגשות האשמה שהרגשתי עם גבי הם גם ביטוי לרגשות אשמה גדולים עוד יותר, על כך שאני מטייל ונהנה בחו"ל, מבלי לתרום דבר, בעוד שרבים מאוד בישראל מקריבים וסובלים וגם מתנדבים ומעניקים? ואולי, הכאב הגדול שחשתי על כך שאני מאכזב הוא השלכה של תחושות האכזבה בעת הזאת מגורמים רבים במדינה? ואולי, הכעס הפנימי שהציף אותי על התנהלותי הקשובה לעצמי בלבד, הוא עידון של הכעס שאני חש על ההתנהלות המאכזבת, הקשובה רק לעצמה, של מנהיגינו, בימים שלפני התרחשות האסון והזוועה?
בכיתי כתינוק, ללא שליטה, והבכי היה משחרר. התייפחתי ארוכות וחשתי שלמות פנימית.
.It is what it is, and we take what we can get
*הרצאות, סדנאות וקורסים מקוונים שלי בחינם:
כל המעוניינים להשתתף, בחינם, בהרצאה, סדנה או קורס מקוונים שלי, מתבקשים לשלוח לי בקשה בדוא"ל amithaimp@gmail.com, ובקשתם תיענה בהקדם. ניתן לבקש זאת גם עבור בני משפחה וידידים, המעוניינים בכך.
לעיון בהרצאות, סדנאות וקורסים מקוונים שלי הקלידו כאן.
2 תגובות
תודה ערן על תגובתך האוהדת, המבינה והמעמיקה. נקווה לימים טובים יותר.
אני חושב שהבכי שלך משקף את הנפש שלך שכואבת את הכאב של הלאום שלנו ובמיוחד של העם שלנו.זה ניכר שהרעות והערבות שלנו מציפה אותנו ומתבאטאת לפעמים גם בבכי בצער וגם בתחושת ההזדהות בשמחת המשפחות שיקירהם חזרו אילהם בשלום.
הרגישות שלך היא העוצמה והחוזק שמניע אותך ומחזקת אותנו
אתה איש טוב לב.והלב שלך מוביל כרגע.