בויטנאם ובקמבודיה חזרה לי התקווה ואף התחזקה

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

האסון הגדול והזוועה הנוראה שהמיט עלינו החמאס בשבת הארורה ההיא מצמיתים לכאורה כל שביב תקווה לשלום בינינו לבין הפלסטינאים. והנה, דווקא במהלך מסענו בויטנאם ובקמבודיה חזרה לי התקווה ואף התחזקה שהשלום בוא יבוא. לא בדורנו וכנראה גם לא בדור ילדינו, אבל אולי בדור נכדינו.

"זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשעריי!" (דנטה אליגיירי, הקומדיה האלהית)

האסון הגדול והזוועה הנוראה שהמיט עלינו החמאס בשבת הארורה ההיא מצמיתים לכאורה כל שביב תקווה לשלום בינינו לבין הפלסטינאים. והנה, דווקא במהלך מסענו בויטנאם ובקמבודיה חזרה לי התקווה ואף התחזקה שהשלום בוא יבוא. לא בדורנו וכנראה גם לא בדור ילדינו, אבל אולי בדור נכדינו.

בראשית מסענו בויטנאם ביקרנו במנהרות וִין מוֹק (Vinh Moc) , על גבול האזור המפורז בין צפון ויטנאם לבין דרום ויטנאם במלחמת ויטנאם (בין השנים 1955 ל 1975). באזור זה שכן כפר שהפך בסיס ללוחמי הויאטקונג. האמריקאים הפציצו את הכפר ללא הפסקה, מה שאילץ את תושבי הכפר לעבור לגור במנהרות אותן חפרו מתחת לכפר. כשהסתובבתי בין התעלות ובתוכן לא יכולתי להימנע מהאסוציאציה המפחידה והמחרידה על חיילינו הנלחמים עם החמאס במנהרות שחפר מתחת לעיר עזה. כשהגענו בהמשך למחילות (קו צ'י Cu Chi), השוכנות במרחק של כ-35 ק"מ ממרכז העיר הו צ'י מין סיטי, לשעבר סייגון, ושגם הן שימשו בעבר את חיילי הוויטקונג הצפון וייטנאמיים במלחמתם נגד האמריקאים, כבר לא יכולתי יותר. במיוחד היה לי קשה בהדגמות של מלכודות במבוק מתוחכמות, שהטמינו לוחמי הוויטקונג לחיילים האמריקאים והדרום ויאטנמים. דמיינתי את המלכודות שחיילינו עלולים להיתקל בהן במלחמתם במנהרות החמאס, ופרשתי מהסיור, נבעת ומיוסר.

בהמשך הייתה לי אסוציאציה אחרת, שונה בתכלית ודמיונית יותר: האם אולי בעוד חמישים שנה יבקרו תיירים ויטנאמים באזורנו, ישמעו סיפורים על זוועות החמאס שהתבצעו פעם, ויתמהו כיצד, למרות זאת, כוננו הישראלים והפלסטינים שלום אמיתי ביניהם? כי זו הייתה אחת החוויות החזקות שלנו בויטנאם: להיווכח כיצד שני דורות אחרי סיום המלחמה הארוכה והאכזרית בין הצפון לדרום, חיים ביחד ובטוב תושבי צפון ויטנאם ודרום ויטנאם. ומה שיותר הפליא וריגש אותנו היה להכיר את יחסי הידידות והאחווה שמנהלים כיום הויטנאמים והאמריקאים, על אף משקעי העבר. וכך בויטנאם חזרה לי התקווה לשלום עתידי בינינו לבין הפלסטינאים.

מויטנאם המשכנו לקמבודיה. כידוע, במקביל לסיומה של מלחמת ויטנאם בשנת 1975, התחוללה בקמבודיה הפיכה צבאית, והתנועה הקומוניסטית, אנשי הקמר רוז' בהנהגתו של פול פוט, תפסה את השלטון. במשך מספר שנים גרם משטרו של פול פוט למותם של בין 1.2 מיליון ל-2 מיליון אזרחים ברעב וברצח. בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה, כבשה את עיר הבירה פנום פן והפילה את ממשלתו של פול פוט. בתהליך ארוך ורב תהפוכות (רק בספטמבר 1989 עזב החייל הויטנאמי האחרון את קמבודיה) חדלה תנועת הקמר רוז' להתקיים לאחר שרבים מחבריה ערקו משורותיה, וראשיה נאסרו או מתו. בהביננו זאת בקמבודיה התחזקה בי התקווה שתיתכן אפשרות מעשית, אף אם מורכבת וקשה, לדחוק בחזרה לשוליים את תנועת חמאס האכזרית ואולי גם את חִזְבְּאַללַּה בלבנון, ובמקומם להצמיח מנהיגות פנימית שפויה, חפצת חיים.

אני יודע שביטויי תקווה לשלום בעת זאת עם אויבינו המרים והאכזריים נראים הזויים, מנותקים מהמציאות המרה, אולי מרגיזים וחלילה פוגעים. הורי, לוחמי מלחמת העצמאות, הקשה במלחמות ישראל, קיוו מעומק ליבם לשלום. אני זוכר אותם אומרים ברצינות שכשאגדל לא אצטרך לשרת בצבא, כי "עד אז יהיה כבר שלום בינינו לבין הערבים". אבל כשגדלתי הגיעה מלחמת ששת הימים, 1967, בה הייתי תלמיד תיכון, ואחריה מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973, בה הייתי לקראת סיום שירותי הצבאי. וכשנולדו ילדיי, התקווה לשלום ולביטול השרות הצבאי כבר נאמרה על ידינו, ההורים, בציניות גמורה. והיום, האם ילדינו משתמשים במילה תקווה, ולו גם בציניות, כשהם חושבים על השרות הצבאי העתידי של ילדיהם? אני בספק רב. נראה שההתקפה הנפשעת והאכזרית של חמאס על ישראל ב 7.10.2023 נעצה את המסמר האחרון בארון הקבורה של התקווה לשלום עם הפלסטינאים.

מחקרים רבים מלמדים על כוחה של התקווה לבריאות הנפש והגוף, ובמיוחד במצבי משבר ודחק. ואולם תקווה גם עוזרת בהשגת יעדים; כי התקווה שאנו מקווים היא גם המטרה אליה אנחנו מכוונים. עוצמתה של התקווה ויעילותה נקבעים על ידי שלושה מרכיבים:

הרצון, כלומר עד כמה חזקה אצל הַמְּקַוֶּה השאיפה שמשהו חיובי יקרה בעתיד, והוא יהיה טוב יותר מאשר בהווה; ההיתכנות, כלומר מהי הערכתו של הַמְּקַוֶּה שתקוותו תתממש; והעשייה, כלומר עד כמה הַמְּקַוֶּה נוקט בפעולות מעשיות שיכולות לעזור להתממשות התקווה. כשהרצון חזק, כשההערכה חיובית וכשמתבצעים מעשים מתאימים, התקווה חזקה וכוחה רב. ולהפך, רצון חלש, הערכה שלילית ופסיביות פירושם תקווה ריקה וחסרת משמעות. בין שלושת מרכיבי התקווה מתקיימים קשרי גומלין והם משפיעים אחד על השני. כשהרצון חזק מאוד תגבר נטייתנו לנקוט בפעולות מעשיות, אפילו אם הערכת הסיכוי למימוש התקווה נמוכה. כשההערכה להתממשות התקווה גבוהה, תגבר הכמיהה, גם אם לא תלווה בעשייה משמעותית. כשהתקווה לא מלווה במעשים, הרצון נחלש, גם כשהערכת הסיכויים גבוהה.

בויטנאם חזרה לי התקווה שבעוד חמישים שנה יזכו נכדינו לחיות בשלום עם הפלסטינאים, כי נוכחתי מקרוב במה שידעתי זה מכבר מההיסטוריה העולמית: בחלוף השנים כוחות ההסתגלות וההתפתחות גוברים גם על פשעים נוראים בין עמים. ובקמבודיה התחזקה לי התקווה לשלום בין העם הישראלי לעם הפלסטינאי, כי נוכחתי, את מה שלא ידעתי, שניתן לדחוק לשוליים כוחות פנימיים, קיצונים והרסניים, המשתלטים על עמם, ולאפשר במקומם צמיחת מנהיגות נורמאלית ושפויה.

וזו התקווה: שיושג שלום בינינו לבין הפלסטינאים, לא היום אלא בעוד חמישים שנים, כשאנחנו כבר לא נהיה בחיים, ואולי גם לא ילדינו היקרים אלא רק נכדינו האהובים. ובתנאי שהם ידבקו בתקווה לשלום ויחזקו אותה: ירצו בכך מאוד, יעריכו בצורה חיובית את ההיתכנות לכך ובעיקר יהיו אקטיביים ויפעלו בצורה המקדמת את התקווה.

"עלינו להסכים לקבל אכזבה אינסופית, אבל לעולם לא לאבד תקווה אינסופית". (מרתין לותר קינג)

* לתיאור הרצאה בנושא זה לחצו כאן

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2023). בויטנאם ובקמבודיה חזרה לי התקווה ואף התחזקה. מנהיגות בחיים. 

אוחזר:https://amithaim.com/2023/11/21/bevietnam-ubekambodya/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

האם אנחנו כבר שם?

ציוויליזציות קורסות כשהן מגיעות לקיפאון בהתמודדות עם בעיות מורכבות, וכאשר הן נסוגות לדרכי התמודדות לא רציונליות. האם ישראל בסכנת קריסה על פי סימני אזהרה אלה? המאמר מתכתב עם פרשנתו של הרב יונתן זקס לפרשת צו, ומשתדל לסיים בגישה אופטימית.

לחזק שיווי משקל

חיזוק שיווי משקל פיזי מחזקים על ידי תרגול איבוד שיווי משקל בתנאים מבוקרים. חיזוק שיווי משקל רגשי ביחסים מתחיל במודעות לכך שזה קורה כשאנחנו מופתעים. בהמשך מתרגלים הרגעה עצמית ותגובה עניינית במצבי הפתעה רגשיים.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

דילוג לתוכן