I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin, but by the content of their character. I have a dream today
(Martin Luther King Jr)
יצאתי למסענו בהודו-סין עם פציעה שהקשתה עלי מאוד את ההליכה. חששתי גם שאֶשָּׁאֵר מוגבל בתנועותיי כשנחזור לארץ. הבנתי שאני לא יכול להיות פסיבי ולהסתפק בתקווה ש"הזמן יעשה את שלו". לכן, לא ויתרתי על אף מאמץ הליכה שנדרש בטיול, והוספתי תרגילי התעמלות יומיים להגברת גמישות כללית ולהגדלת טווח תנועה. קיוויתי מאוד שאלה יעזרו לטיפול בפציעה הנוכחית וגם יסייעו למניעת פציעות דומות בעתיד.
אנחנו מרבים לְקָווֹת, לצפות שמשהו חיובי יקרה בעתיד, והוא יהיה טוב יותר מאשר בהווה. יש תקוות כלליות כמו להיות בריא/מאושר, שיהיה טוב; ויש תקוות מסוימות כמו להצליח במבחן, להשיג חפץ יקר ערך, למצוא בת זוג. התקווה יכולה להיות אישית, רצון שמשהו טוב יקרה לי, או חברתית, רצון שמשהו טוב יקרה בקהילה, במדינה, בעולם.
מחקרים רבים מלמדים על חשיבותה של התקווה לשיפור יכולת ההסתגלות של האדם בחיים בכלל ובמיוחד במצבי דחק, משבר ושכול. אנשים חסרי תקווה נוטים להירתע ממשימות וחשים חוסר אונים ותסכול המגבירים את קשייהם. לעומת זאת, אנשים בעלי תקווה רואים במשימות אתגר, מוכנים להתמודד איתן ומקנים להן משמעות. נמצא גם שאנשים שיש להם מידה רבה של תקווה נוטים לאמץ הרגלים בריאים, כמו כושר, תזונה נכונה, הקפדה על שעות שינה וכיוצא באלה. כמו כן התגלה שמי שמקווים יותר נמצאים במצב רפואי ונפשי טוב יותר בעת מאבק במחלה ולכן סיכוייהם לנצחה גדולים יותר. ברמה החברתית, תקווה היא רכיב חיוני במתכון ליצירת שינוי חיובי. האמונה שעתיד חברתי טוב יותר הוא אפשרי מניעה אנשים לפעולה קולקטיבית ולשינוי.
רבים משתמשים במילה "תקווה" כסוג של תפילה אופטימית או אמירה פנימית מחזקת, ללא תכנית פעולה ממשית. כזאת היא האמירה "נקווה לבשורות טובות" שאנשים אומרים בתקופה זאת, כשהם נפרדים אחד מהשני. לתפילה ולגישה אופטימית לחיים יש חשיבות בפני עצמם, ואולם חשוב להבהיר שתקווה אינה אופטימיות. אופטימיות היא פסיבית, ציפייה עקרונית שהעתיד יהיה טוב. תקווה, לעומת זאת, היא אקטיבית, מצב נפשי מסוים שבו מצפים שמשהו טוב יקרה הודות לפעולה מסוימת שתינקט. הפסיכולוג צ'רלס סניידר (Snyder), מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, אף הגדיר תקווה כחשיבה מכוונת מטרה, שבאמצעותה אנשים מגייסים אנרגיה, מתווים דרכים להשגת אותה מטרה ומאמינים ביכולתם להתמיד בדרך עד למימושה.
במאמר הראשון שלי בנושא, המתאר את היכרותי עם מושג התקווה במהלך מסענו בהודו-סין, טענתי שעוצמתה של תקווה ויעילותה נקבעים על ידי שלושה מרכיבים: הרצון, ההיתכנות והעשייה. ככל שמידתם של שלושת מרכיבים אלה גבוהה – הרצון עז, ההיתכנות טובה והעשייה רבה – התקווה חזקה וסיכויי התממשותה גדולים יותר. כאן אני מבקש לפרט מרכיבים חשובים אלה ולהסבירם, כדי לסייע למי שרוצה לטעת ניצני תקווה גם כשהייאוש רב, לחזק תקווה חלשה ולהעצימה גם בנסיבות קשות, ולהיעזר בתקווה כמקור כוח להשגת שינוי אישי וחברתי, בשגרה ובחירום.
רצון הוא המרכיב הרגשי בתקווה. יש מי שהתקווה בוערת כאש בעצמותיו ויש מי שמקווה במתינות. עוצמת הרצון קשורה לחיבור של התקווה לערכים. ככל שהתקווה מקושרת לערכים, למה שחשוב לנו באמת מעבר לתועלת זמנית או לסיפוק רגעי, הרגשות המניעים הם עוצמתיים. למשל, נדמיין בני זוג במשבר זוגיות קשה, ללא מוצא לכאורה. יתכן שאחד מבני הזוג יצליח להתחבר בצורה עמוקה לערך המשפחתיות ולכן הוא ימשיך לקוות שתימצא הדרך לחיות ביחד, על אף הקשיים. יתכן שעבור בן או בת הזוג האחרים הערך שיתחבר אליו יותר יהיה שלמות האני ולכן הוא יקווה שפרידה תאפשר חיים בריאים יותר לשני בני הזוג, על אף הפחדים שבצעד דרסטי כזה.
היתכנות היא המרכיב השכלי בתקווה. זוהי ההערכה של הסיכויים והאפשרויות להתממשות התקווה. כדי שהערכת היתכנות התקווה תהיה גבוהה, עלינו להתבונן מעבר למה שקורה עכשיו, וזה קשה. עלינו לראות את האופק ולדמיין עתיד טוב יותר, גם כשההווה מדכא ושואב אותנו אליו. כדי להצליח בכך נדרש מרחק רגשי מהמצב המתסכל והמייאש הקיים. פעמים רבות המרחק שיסייע הוא מרחק בזמן, כמו להיזכר בתקופות אחרות בחיים, חיוביות או שליליות, או לחכות פרק זמן משמעותי מההווה המדכא. למשל, על בני זוג במשבר להתרחק מהמריבה העזה האחרונה המייאשת או מההתקרבות המרגשת האחרונה הַמַּשְׁלָה, כדי לבחון בצורה קרה ונכונה יותר את סיכויי ההישארות ביחד או את סיכויי הפרידה. פעמים גם התרחקות פיזית לסביבה שונה לגמרי תאפשר הסתכלות אחרת, מעודדת, שיש בה תקווה.
העשייה, היא המרכיב המעשי בתקווה. כדי שהתקווה לא תישאר ריקה, חסרת משמעות, עליה להתבטא בפעולות מעשיות. זהו מרכיב קריטי, המעניק לתקווה את כוחה לשנות מציאות, להשיג את התוצאות הרצויות. פעמים רבות אנשים "נתקעים" בשלב העשייה, כלומר לא מלווים את רגש התקווה במעשים, מסיבות מגוונות: הם לא מצליחים לתרגם את התקווה לפעולות קונקרטיות, הם פסיביים בהרגליהם, הם פרפקציוניסטיים באישיותם וכיוצא באלה. מה שיכול לעזור "להניע" את העשייה הוא פשוט להתחיל. גם עשייה קטנה המחוברת לערכים ויש מאחוריה אמונה בהיתכנותה, יכולה להניע תהליך גדול של שינוי. למשל, במשבר זוגי, חשוב לא להשאיר את התקווה כמשאלה תיאורטית – "הלוואי שנצליח להתקרב" או "הלוואי שאצליח להתגרש" – אלא להתחיל בפעולות מקרבות או מרחיקות, תלוי בתוכן התקווה.
חזרתי ממסענו הארוך בהודו-סין כאדם מקווה ואני אוהב את זה. אני מקווה לא לאבד את התקווה משעה שחזרתי לחיות את החיים ה"אמיתיים", מלאי הסבל, העצב, התסכול והייאוש. אני גם מבין שהתקווה נחוצה היום בישראל יותר מתמיד, ואני חש תחושת שליחות להעביר את חווית התקווה למי שאיבדו אותה ורוצים להחזירה, או שהיא לא מספיק חזקה אצלם והם מבקשים לחזקה. הצעד הראשון נעשה כאן: להבין את מורכבות התקווה, לפרקה לגורמים ולהרכיבה מחדש בצורה שהיא "נוחה למשתמש". האם הצלחתי? האם יש סיכוי שזו תהיה תקווה שתשנה מציאות ואם כן איזו?
"גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (לאו-דזה)
