לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ"

אנחנו בנקודת שפל גדולה מבחינת התקווה לשלום בין ישראלים לבין פלסטינאים. חווינו בעבר תקופות של פיגועי התאבדות קשים שביצעו מחבלים פלסטינאים נגד אזרחים ישראלים. רבים מפיגועי התאבדות אלה בוצעו על ידי ארגון חמאס, וכללו פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם ופיגועים מחרידים במרכזי ערים ובמקומות בילוי. בפיגועים אלה נרצחו מאות ונפצעו אלפים. ולמרות זאת, התקווה לשלום המשיכה לפעם בליבם של רבים. היום המצב שונה. ב-7.10.2023 התנפצה התקווה. המכה הנוראה שהונחתה עלינו על ידי חמאס פגעה אנושות בהיתכנות לשלום, ואיתה אבד גם הרצון לשלום.

רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מרכיבי תקווה מרכזיים אלה, רצון והיתכנות, ותופשים אותם כזהים, ולא היא. אפשר להתמיד בתקווה, כלומר לצפות שמשהו חיובי יקרה בעתיד, והוא יהיה טוב יותר מאשר בהווה, גם כשמעריכים שהסיכויים להתגשמות המשהו הזה נמוכים מאוד. הישגים גדולים בחיי עמים ובהתפתחות התרבות האנושית הושגו בעקבות דבקות יחידים בתקווה עזה, שסיכויי היתכנותה נתפשו על ידי רבים כאפסיים. כך היה בהקמת מדינת ישראל, שסיכויי הישרדותה היו נמוכים מאוד מול איומי העולם הערבי להשמידה, ובכל זאת היא הוקמה בזכות "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם". גם המאבק לשוויון בין הגזעים בארצות הברית היה נראה אחרת לגמרי, אם נושאי הדגל שלו היו פועלים רק על בסיס הערכה רציונלית של אפשרות הצלחתו. מרטין לותר קינג, המפורסם שבמנהיגי המאבק, דבק בתקוותו לעתיד טוב יותר בתחום השוויון בין הגזעים, ואף שילם על כך בחייו. והדוגמאות לכך רבות בכל תחומי החיים.

וזאת התקווה בעת הזאת: אם נבין שהיתכנות אינה זהה לרצון, נוכל לעורר, לפתח ואולי אף לְהַחֲיוֹת את הרצון לשלום, גם אם הסיכוי שזה יקרה בדורנו, ואולי אף בדור ילדינו, נמוך מאוד.

האסון הנורא שקרה לנו בשמחת תורה תשפ"ד, לא חייב להצמית את הרצון לשלום, גם אם הקטין מאוד את ההיתכנות שלו. להפך, הוא יכול לאתגר אותנו לייצר תקווה חדשה. וזה מציאותי, כי המציאות היא לא רק שחמאס התגלה כארגון טרור אכזרי, בלתי אנושי, שרוצה לטבוח בנו, אלא שתפישת הביטחון של ישראל קרסה, ולא בפעם הראשונה. תפיסת הביטחון של ישראל מזה שנים רבות נשענת על שלושה אדנים: הרתעה, התראה והכרעה. והנה, החמאס לא הורתע, לא הייתה התראה ולצערנו גם אין הכרעה של ארגון הטרור. ומה שנכון לגבי חמאס בדרום תָּקֵף עוד יותר לגבי חיזבאללה בצפון. ויחד עם כל אלה נגוזה והתפוררה (פיזית ממש) התקווה השולטת שאם נסתגר מאחורי חומות, גדרות ומכשולים, נוכל לחיות פה לעד "בצורה סבירה": מדי פעם מלחמה קצרה, מבצע גדול, אבל בסה"כ נצליח לאטום את עצמנו מגורמים עוינים, מבלי לשלם את המחירים הכואבים ששלום אמיתי דורש. אשליה הישרדותית זאת נמוגה באחת באוקטובר 2023.

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? אני מאמין שכן. עלינו לחזור ולהיזכר במה חשוב לנו באמת, בערכים שנשכחו, הורדמו או דוכאו. "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב"? האם נוותר על התקווה לשלום ונסתפק בפירורי חיים בין סבבי מלחמה, ההולכים ומתגלים כקשים ונוראים יותר ויותר? האם ה"תקווה" היחידה היא להשמיד, להרוס, "להשטיח"?  או אולי נאמץ את התקווה המשיחית שאנחנו בדרך הדמים הנכונה לְבִיאַת המשיח? אני מאמין שאנחנו ראויים ליותר ומסוגלים ליותר. עלינו לחזור לשאיפה העזה לשלום, לא אידיאלי אלא מציאותי, שלום קר – חיים זה לצד זה, ללא אהבה אך גם ללא אלימות – כדוגמת זה שמתקיים שנים רבות עם מצריים וירדן. עלינו להיות מוכנים לשלם את מחיר השלום, והוא כבד, אבל עדיף לחיות למען ארצנו מאשר למות למענה.

משעה שתתעורר מחדש התקווה לשלום נוכל לחזק את מרכיב ההיתכנות שלה. נוכל לחשוב בצורה יצירתית על דרכים חדשות למימוש התקווה לשלום. נוכל לפעול בצורה נועזת למען קידום השלום. זה יחייב, כמובן, לשאת ולתת, להתווכח ולהתפשר עם האויבים המרים ביותר, אלה שיכריזו על הפסקת גישה אלימה, כמו שעשתה הרשות הפלסטינאית. משימתנו המורכבת היא לעזור להם להגיע למצב זה. הסיסמה שראוי שנאמץ לא תהיה, רק או בעיקר, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד ו), אלא "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ שלום"!

"עֲדִיפִים קְשָׁיֵי הַשָּׁלוֹם עַל יִסּוּרֵי הַמִּלְחָמָה" (מנחם בגין)

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2024). לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה. מנהיגות בחיים.

אוחזר: https://amithaim.com/2024/01/19/leahyot-tikva/

תגובה אחת

  1. כתבה בערוץ כאן 11.
    https://www.hidabroot.org/article/1191825
    ללמד אנשים לשקר לעצמם מביא הרבה נזק.
    הרש"פ מלאה נשק. למה? מי האויב שלהם? הם הודיעו על הפסקת הגישה האלימה אולי, אבל בפועל זה לא מחזיק מים…
    טוב, זו תופעה נשגבה מאד, כשאדם בוחר להיות עיוור.
    זה 'מותר האדם מן הבהמה' מובהק. זה מוכיח את כוח הבחירה האנושית- עד כדי שקר עצמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

עדיפה מוטרדות על פני שאננות

אנחנו חיים כיום בישראל ברמת מוטרדות גבוהה מאוד, שגורמת סבל רב. רמת המוטרדות תרד כאשר, כך אנו מקווים, יחול שינוי לטובה במצב. אבל אסור שהיא תֵּעָלֵם לגמרי! מוטרדות במידה פוגעת אמנם בשלווה ומדירה שינה לעתים, אך היא מונעת הדחקה של בעיות חשובות, והיא חיונית להתמודדות יעילה איתם.

חופש לִרְצוֹת וחופש מִלִּרְצוֹת

מה הקשר בין חירות פנימית לבין רצייה? במאמר זה אהרהר בשני היבטים של חירות פנימית, שנראים לכאורה מנוגדים: חופש לִרְצוֹת וחופש מִלִּרְצוֹת. אבהיר מהם סימני האזהרה לאפשרות של איבודם ואציין את הפעולות הנדרשות למימושם.

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

דילוג לתוכן