"ציוויליזציה, אשר מותירה כל כך הרבה ממשתתפיה בלתי מסופקים ומניעה אותם למרד, אינה ראויה לעתיד ולא תתקיים לאורך זמן." (זיגמונד פרויד)
לאחרונה עיינתי בספרו מאיר העיניים של הרב יונתן זקס (שהיה רַבָּם הראשי של יהודי בריטניה), "שיעורים במנהיגות – קריאות חדשות בפרשת השבוע". בפרשנותו לפרשת "צו", הפרשה השנייה בספר ויקרא, תוהה הרב זקס כיצד היהדות שרדה בעוד כל הציוויליזציות הגדולות בעולם – תרבות המאיה, האימפריה הרומית, אימפריית הַקְמֵר, האימפריה הביזנטית – נכחדו לבסוף.
שתי שאלות הטרידו אותי במהלך הקריאה. הראשונה, האמנם יהדות היא ציוויליזציה והאם היא הציוויליזציה היחידה ששרדה. ובכן, אין תמימות דעים שהיהדות היא ציוויליזציה. כך למשל, סמואל הנטינגטון, אחד החוקרים הידועים בתחום, אינו מונה את היהדות בין שמונת הציוויליזציות העיקריות. מדוע? אולי מכיוון שהיהדות אינה משותפת להרבה עמים אלא היא ייחודית לעם היהודי. זאת לעומת הציוויליזציה האסלאמית למשל, שבה הדת המוסלמית משותפת לעמים רבים באזורים מגוונים ובמדינות שונות – המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, חלק מהבלקן, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ומדינות נוספות. בכל מקרה, בין אם היהדות ציוויליזציה ובין אם לאו, ברור שישנן ציוויליזציות עתיקות גדולות נוספות – כמו הסינית, האסלאמית, ההינדית, הבודהיסטית והנוצרית – שלא נכחדו. אם כך, קצת צניעות רבותי. אנחנו, היהודים, לא לבד, לפחות לא בעניין זה.
השאלה השנייה והחשובה יותר היא מדוע ציוויליזציות קורסות, והאם אפשר ללמוד מכך לגבינו, בישראל, במצבנו הביש הנוכחי. הרב זקס בוחר להביא את הֶסְבֵּרָהּ של הסוציוביולוגית האמריקאית, רבקה דאזאי קוסטה, Rebecca Dazai Costa, הידועה בזכות ספרה השנוי במחלוקת, "הרעשן של השומר", (2010) The Watchman's Rattle. רבקה קוסטה טוענת שציוויליזציות קורסות מפני שהבעיות שעומדות בפניהן – כלכליות, ביטחוניות, אקלימיות וכיוצא באלה – נעשות סבוכות מכדי שתושביהן יוכלו לפתור אותן. ייחודה של קוסטה, לדעתי, הוא בשני הסימנים העיקריים שהיא נותנת למותן של ציוויליזציות. הסימן הראשון לקריסה הוא קיפאון. ישנן בעיות גדולות שהכול יכולים להבחין בחשיבותן, אך במקום לטפל בהן כולם ממשיכים בשלהם ומורישים את הבעיה לדור הבא. הסימן השני הוא נסיגה לאי-רציונליות. הקושי להתמודד עם העובדות גורם לאנשים למצוא מפלט באמונות שונות, כולל דתיות.
האם יכול להיות שאנחנו, בישראל, כבר שם? ואם עדיין לא, האם יתכן שאנחנו קרובים לשם? האם לא קפאנו והדחקנו שנים רבות בעיות גדולות כמו התעצמות ארגוני הטרור וקיומו של עם פלסטיני מצד אחר, והגידול בחברה החרדית והתנתקותה מהשתלבות בחיי המדינה מצד אחר? האם אנחנו לא עדים, ממש בימים אלה, לנסיגה גדולה לאי-רציונליות בדמות הופעה דרמטית וממלכתית של חזונות דתיים-משיחיים על גאולה דרך הרחבת מלחמות?
סימניה של קוסטה לקריסת ציוויליזציה רלוונטיים לא רק ברמת המדינה, אלא גם ברמת הקהילה, המשפחה, הזוג והפרט. צריך לשים לב לסימני האזהרה – קיפאון ונסיגה לאי-רציונליות – כשהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, בכל תחום ובכל ארגון, מכריעות אותנו במורכבותן. ראיה פרטית כזו ברמת הַמִּיקְרוֹ, משהו שנוגע לכל אחד מאיתנו באופן אישי בחיי היום יום שלו, יכולה לחדד ולהפיח ממשות ומשמעות ברמת הַמַּקְרוֹ, באותם עניינים שהם רחוקים יותר מאיתנו, אף כי הם חשובים וקריטיים מאוד.
האם אין תקווה? האם הקריסה היא הכרחית? הרב זקס טוען שהיהדות הצליחה לשרוד את חורבן בית ראשון ובית שני ומאות שנים של גלות, בזכות היותה מכוונת עתיד ולא עבר. הוא מביא כדוגמא את הַחֲלוּפוֹת הרבות שמצאה היהדות להקרבת קורבנות בעקבות חורבן בית המקדש. וכך הוא כותב: "במוצאם חלופה לקורבנות, הם הראו כיצד יכולה ציוויליזציה שהנצח עומד לנגד עיניה להביס את המוות". ובצורה מכלילה יותר הוא קובע: "היהדות היא ציוויליזציה שלא מתה מפני שלמרות הכבוד והנאמנות שהיא רוחשת כלפי העבר, היא ביסודה אמונה מכוונת עתיד".
עם כל ההסתייגויותי מקביעותיו הָאֵתְנוֹצֶנְטְרִיּוֹת של הרב זקס, גישתו חכמה ואופטימית. כדאי לנו בעת הזאת בישראל, יהודים ולא יהודים, להיעזר בשילוב של חכמה ואופטימיות. תמיד קיימת אפשרות להתמודדות ישירה, מעמתת, עם בעיות במקום בריחה מהן. חשיבה פופוליסטית לטווח קצר, המקדשת את מה שהיה ומאדירה פנטזיות לא מציאותיות, היא מתכון בטוח לקריסה; אם לא היום, מחר. מדיניות אחראית ורציונלית הצופה פני עתיד אפשרית, וכיום גם הכרחית. עשינו זאת בעבר; אנחנו יכולים לעשות זאת גם בהווה.
"ציוויליזציה גדולה לא נכבשת מבחוץ אלא רק כשהיא משמידה את עצמה מבפנים."
(וויל דוראנט, היסטוריון ופילוסוף אמריקאי).
