"השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו. שם צריך להתחולל הקרב." (מהטמה גנדי)
זה קורה כמעט בכל תחום בחיינו: אנחנו מרגישים חרדה בעקבות משהו לא טוב שקורה במציאות, ובמקום להתמודד עם החרדה על ידי התבוננות סבלנית בתוכנו, אנחנו מעדיפים להשליכה החוצה ולהאשים את האחר ה"רע", ה"אויב", שגרם לה. אם הצד השני מגיב באותה צורה, כלומר מרגיש גם הוא חרדה ומאשים אותנו, גדלים הקיטוב והמחנאות. כאשר מעגל קסם שלילי זה רווי גם בתחושות קָרְבָּנִיּוּת ועליונות מוסרית, הפילוג מעמיק ומִתְקַבֵּעַ.
ו
אנו רואים את התופעה בשיא חומרתה ברמת המדינה, בפילוג בין מחנה "רק לא ביבי" לבין מחנה ה"ביביסטים". רבים חרדים ממגמות אנטי-דמוקרטיות הפושות במדינה. "גונבים לנו את המדינה", הם זועקים ממר ליבם ומגודל חרדתם. הם מאשימים בכך את השלטון, את ממשלת ישראל, את נתניהו. ויותר מזה, הם תופשים את נתניהו ותומכיו כרעים, כעוינים, כאויב שיש להילחם נגדו. מהצד האחר, רבים בצד הימני של המפה חשים תסכול רב וכעס גדול על כך שהשמאלנים לא מקבלים את תוצאות הבחירות, לדעתם. הם חרדים שלא יוכלו לממש את האג'נדה הפוליטית שלהם. "גונבים לנו את השלטון", "הדיפסטייט לא מאפשר לנו למשול" הם טוענים בזעם. שני הצדדים מתבצרים בצדקתם, החשדנות ההדדית גדלה, השנאה גוברת ומגמת הפילוג גואה.
אפשר לראות את מעגל הקסם השלילי ברמת המדינה גם בקונפליקט המתעצם בין חילוניים לדתיים. "הם רוצים להמיר את דתנו", חוששים החרדים, כשהם שומעים את הקולות הקוראים לגייסם בכפייה לצבא. החילוניים נתפשים כאויב נורא שיש להילחם בִּגְזֵרוֹתָיו. "הם ישתלטו תוך זמן קצר על כל המדינה", חוששים החילוניים, כשהם קוראים את הסטטיסטיקות על שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי. החרדים נתפשים כאויב שממשיך לנצל את החילוניים בלי להשתתף בנשיאה בעול החיים במדינה, כמו שירות בצבא.
אפשר לראות זאת גם ברמת הקהילה, למשל בקונפליקט בין צעירים לוותיקים בישובים קהילתיים, במיוחד בקיבוצים ותיקים. הצעירים חרדים שהוותיקים מנצלים אותם ככוח עבודה שתורם ממרצו וממיסיו לקהילה, בעוד הם, הוותיקים, משמרים זכויות יתר-היסטוריות לא הוגנות. "פריווילגיים", הם מכנים אותם. הוותיקים חוששים שהצעירים עומדים להשתלט על מוסדות הקהילה, לְנַשְּׁלָם ממעט ההכנסה שעומדת לרשותם, ולא לכבד את הערכים המסורתיים שהם מייצגים ומאמינים בהם. "חצופים" הם מטיחים בהם.
וגם ברמת המשפחה מקורם של חלק גדול מהקונפליקטים הזוגיים הוא בנטייה של בני הזוג להשליך אחד על השני את החרדה שהם מרגישים ביחסים, ולהאשים איש את רעהו. "הִפְסַקְתָּ לאהוב אותי", לא אכפת לך ממני", אומרת האישה החווה את התרחקות בן זוגה, וחרדה מהתערערות הקשר הזוגי. "אַתְּ כל הזמן באה אלי בתלונות, רוצה עוד ועוד", מתלונן הבעל, החרד מאובדן האוטונומיה שלו, העצמאות שלו, מול דרישות אשתו לאינטימיות. האשמות הדדיות כאלה יוצרות עוינות, המגדילה את הריחוק ואת ההתנכרות. בעקבות זאת מתגברת החרדה וחוזר חלילה.
האם אפשר לשנות את מעגל הקסם השלילי, המפלג וההורס?
זה קשה אך אפשרי. נדרשים לשם כך שני מרכיבים הכרחיים: רצון לשינוי ויכולת התבוננות פנימית.
רצון לשינוי מעגל הקסם השלילי, קשור לשני גורמים: למידת הסבל הנגרמת לאדם במצב הנוכחי, ולערכים, למה חשוב לי מעבר לתועלת הזמנית או לסיפוק המיידי. יש מי שמתייאש ויש מי שעדיין מקווה.
יכולת התבוננות פנימית הכרחית כדי להבין טוב יותר את החרדה המורגשת וכיצד היא קשורה למי שאני, במקום לבוא מייד בטענות לאחרים.
בהינתן שני מרכיבים אלה יש אפשרות להגיע לדיאלוג כנה ובונה, גם על נושאים כאובים. זהו דיאלוג המבוסס על כבוד והקשבה לזולת יחד עם אמירה אישית ברורה, ללא זעם, תוכחות מוסריות והטלת אשמה.
כמובן שרצון לשינוי ויכולת התבוננות פנימית הם שני מרכיבים הכרחיים אך לא מספיקים. נדרשות מיומנויות נוספות כמו דיבור אישי ואמפתיה, וגם תנאים סביבתיים מתאימים כמו אווירה של אמון ופיוס.
האם נשכיל לשנות את המשוואה ובמקום להיות חרדים, מאשימים ומתפלגים תהי סיסמתנו מעתה: דואגים (כי אכפת לנו מעצמנו ומזולתנו), מְשַׁתְּפִים (כי אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו) ומתאחדים (כי אנחנו מעדיפים לחיות בחוכמה ביחד, במקום להיות צודקים לבד)?
"אני לא צריך שתסכים איתי, אני צריך שיהיה לך אכפת ממני!" (הרב יונתן זקס)