"וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת" (מלכים א', י"ג, ז').
"זה יהיה בסדר שאני אשלם עבורכם? בבקשה, מגיע לכם, אתם כל כך מתאמצים עבור כולנו! אני רוצה להודות לכם." כך ביקשה האישה שלוש פעמים משלושה חיילים חינניים, חובשי כיפות, נושאי נשקים ארוכים, שחיכו בתור לחומוסיה במדרשת בן גוריון שבנגב. "לא, לא. תודה, באמת שאין צורך", הם חזרו וענו לה, מחייכים וצוחקים. האישה נסוגה לאחור, מאוכזבת.
לכאורה, אירוע יום יומי פשוט בישראל של מלחמת חרבות הברזל. רבים מבקשים להעניק ולתרום לחיילים, למפונים, למשפחות חטופים, לפצועים, למשפחות הנופלים. גם סירובם המנומס של החיילים שכיח ומתבקש לכאורה. ואולם אני, שעמדתי סמוך אליהם, המשכתי להרהר על הסיבה לסירובם המיידי של החיילים ובעיקר על אכזבתה של האישה הטובה. שאלתי את עצמי: מה היה צריך לקרות כדי שהחיילים החביבים ייענו בחיוב לבקשת האישה לשלם עבורם את ארוחתם? ובצורה כללית יותר, מה נדרש כדי שלא נדחה בצורה מנומסת ואוטומטית את רצון הזולת להעניק לנו מַתַּת, ונדע לקבל באהבה ובלב שלם נתינה?
ברור שדחיית מַתַּת גורמת לאכזבה אצל מי שמבקש לתת, ואילו קבלתו גורמת לסיפוק ולקורת רוח של הנותן. יתרה מזאת, כשמדובר במערכת יחסים משמעותית, דחיית נתינה עלולה לגרום לתקלות מכאיבות ביחסים. למשל, בת זוג מפתיעה את בן זוגה במתנה ליום הולדתו (המתנה יכולה להיות גם מחוות קטנות של חיוך, חיבוק, נשיקה וכיוצא באלה). המתנה מביכה אותו והוא דוחה אותה, אולי כי קשה לו עם הפתעות ואולי בגלל שהוא מרגיש מחויב להעניק בחזרה. בת הזוג נעלבת מהדחייה הבוטה ומתפתח קונפליקט זוגי מיותר. או למשל בן זוג מחמיא לבת זוגו על הופעתה. היא, בגלל דימוי עצמי נמוך, דוחה את המחמאה בצורה אוטומטית ("אתה צוחק עלי", "אתה לא מתכוון ברצינות", "אתה בטח רוצה ממני משהו"). הוא נפגע מדחיית המחמאה וחווה אותה כעוינות וכחוסר הערכה. מתחיל מעגל שלג שלילי הרסני.
מתברר, אם כן, שלקבל בטבעיות ובשמחה מאחרים אינו עניין פשוט. פעמים רבות קל יותר לתת ולהעניק לזולת מאשר לקבל ממנו. לעתים זה בגלל מסר חברתי מופנם שזה לא מנומס לקבל מאחרים. לעתים זה בגלל שקשה לנו להישאר בתחושה של בעלי חוב. לעתים זה בגלל דימוי עצמי נמוך, שאיננו ראויים לקבל מאחרים. ולעתים זה בגלל נטייה כללית לביקורתיות המוצאת פגם גם במתנה ראויה.
אני מציע שלוש יכולות, שלושה גורמים, שנוכחותם מאפשרת לקבל ביתר קלות נתינתם של אחרים לנו, גם כשאנחנו נבוכים/מופתעים/לא זקוקים: עצירת תגובה הרגלית; אמפתיה לצורך שלנו לקבל; אמפתיה לצורך של האחר להעניק.
עצירת תגובה הרגלית. כל שינוי התנהגות מתחיל ביכולת לא לפעול בצורה אוטומטית. עצירת התגובה האינסטינקטיבית הכרחית כדי שתתאפשר תגובה חדשה, אחרת. לכן כשאנחנו עומדים במצב שבו מבקשים להעניק לנו, עלינו להימנע מנטייתנו לדחות באופן אוטומטי את המַתַּת. רק אז תיתכן האפשרות שנגיב אחרת ואולי נקבל באהבה את המתת.
אמפתיה לצורך שלנו בקבלה. עלינו לתפוש את עצמנו כראויים לקבל, להרגיש שאנחנו זקוקים לקבל ואף נהנים מכך. ראויים לקבל, בגלל מי שאנחנו, ללא יוהרה מצד אחד וללא תחושות נחיתות מצד אחר. זקוקים לקבל, על ידי שנפחית את השפעת האגו – צורך בשליטה, כבוד עצמי וכיוצא באלה – ונרשה לעצמנו להרגיש צורך בעזרה, אהבה ותמיכה מאחרים. נהנים מלקבל, שהיא דרגה גבוהה השמורה למי שמעמיק בדרך האמפתיה לצורך שלו בקבלה.
אמפתיה לצורך של האחר בנתינה. במקום להיות מרוכזים בתגובת הדחייה האוטומטית יש לחשוב באמפתיה על הצורך של האחר להעניק לנו. כדאי לנסות לדמיין את התחושה הטובה, הנפלאה פעמים רבות, שתיגרם למי שנקבל את נתינתו. אולי יעזור לנו אם ניזכר בתחושה הטובה שלנו כשאנחנו הענקנו מעצמנו לאחר. במילים אחרות, כדאי שנפנים את המשוואה החדשה שלקבל זה לאפשר לאחר לתת.
לסיכום, במקום להתחמק ממצבים בהם אחרים מעניקים לנו, כדאי דווקא לחבק מצבים אלה ולחוות אותם כהזדמנויות טובות להתפתחות אישית. כדאי להתאמן לא להגיב בדחייה אוטומטית ולהיות אמפתיים הן לצורך שלנו בקבלה והן לצורך של אחרים להעניק לנו. כך נעשה טוב לזולתנו וגם לעצמנו ונפתח יחסים הדדיים של קבלה ושל נתינה.
"מי שיודע רק לָתֵת, זו נדיבות. מי שיודע רק לְקַבֵּל, זו אנוכיות. ומי שיודע גם לָתֵת וגם לקבל, זו נשגבות".
