"ראיתי את זה, אהבתי את זה, אמרתי לסבתא שלי, היא קנתה את זה."
פעם ראיתי רק הורים עושים את זה: מושיבים תינוקות וילדים קטנים על ברכיהם, כשהם נוהגים במכוניותיהם בדרך למעון או לגן. כתבתי בעבר על הסכנה שבכך, ובעיקר על הדוגמה האישית הקלוקלת שנותנים הורים לילדיהם. והנה, בשנים האחרונות, אני נדהם לגלות שהורים "הנחילו" תופעה שלילית זו להוריהם, הסבתות והסבים! אני רואה יותר ויותר סבתות וסבים נוסעים בהנאה במכוניותיהם כשנכדותיהם ונכדיהם ישובים על ברכיהם. חלקם "מגדילים ראש" ומאפשרים לקטנים לאחוז בהגה הרכב בעת הנסיעה. "איזה סבתות וסבים 'קולים' אנחנו", הם בוודאי אומרים לעצמם, מתמוגגים מִנָּחַת. נכון אמנם שתופעה זאת נצפית בעיקר באזורים כפריים ובדרכים לא הומות, אך היא מסוכנת בכל מקום. מאחר שיכולותיהם ותגובותיהם של הסבתא והסבא אינן חדות ומהירות כבעבר, התמקדות יתר בתינוק או בילד, רגע של חוסר תשומת לב לנעשה בדרך, ועלולה להתרחש תאונה קטלנית.
מטרידה לא פחות היא המשמעות החינוכית השלילית של התופעה. כאשר סבא או סבתא – דמויות חינוכיות בעלות סמכות טבעית בעיני הילד – נוהגים כך, הם משדרים שהחוק הוא המלצה בלבד. הם מלמדים את הזאטוטים, בלי שהם מתכוונים לכך, שלכיף יש עדיפות על פני אחריות ובטיחות. הם נותנים דוגמה אישית שלילית למה שהם מתריעים עליו פעמים רבות בפני נכדותיהם ונכדיהם: "זה אולי כיף אבל זה מסוכן. אל תעשו את זה!"
וחשוב מכל, התופעה השולית לכאורה של נכדות ונכדים על הברכיים בזמן נהיגה היא ביטוי לתהליך תרבותי עמוק המתרחש בתקופתנו: הִתְיַלְּדוּת סבתות וסבים. הכוונה להתנהגות ילדית תוך וויתור על התנהגות בוגרת וערכים מבוגרים.
אין ספק שבתקופתנו הקשר בין סבתות וסבים לבין נכדותיהם ונכדיהם שונה מאוד מאשר בעבר, וטוב שכך. סבתות וסבים מודרניים צעירים יותר ברוחם מאשר בעבר. במקום היררכיה, סמכות וריחוק מתקיימים שוויון, שותפות וקרבה. הדמויות המבוגרות ביותר במשפחה מוותרות, חלקית לפחות, על מעמדם המסורתי כמחנכים, שומרי מסורת, מתווי ערכים לטובת שותפות למשחק, חברות מהנה וקשר חם ועמוק עם האנשים הצעירים ביותר במשפחה.
לכאורה עסקה מושלמת: הסבתות והסבים מרוויחים תחושת חיות, משמעות והתחדשות, ואילו הנכדות והנכדים נהנים מחברים מבוגרים המאוהבים בהם עד כלות. ואולם לעתים נחצים הגבולות, כמו במקרה של נהיגה ברכב כשהזאטוטים על הברכיים. אני מודה שגם אני, כסבא, חוטא בהתנהגות מפנקת מדי: מאפשר אכילה מרובה של ממתקים, קונה מתנות מוגזמות, "סוגר עין" מלראות התנהגויות לא הולמות ועוד. אבל יש גבולות שלא אחצה. למשל, לעולם לא אתפתה לַחֲבֹר לנכדיי ולנכדותיי כנגד הוריהם ואשתדל להיות מתואם עם ההורים בנושאים חשובים בחיי הילד. האם יש לכם גבולות אדומים ביחסיכם עם נכדותיכם ונכדיכם? מה הם גבולות אדומים אלה? האם אתם יודעים להסביר אותם לעצמכם, לילדיכם ולנכדיכם? האם אתם מצליחים לאכוף אותם על עצמכם?
ומה באשר להדגמת ערכים במסגרת תפקידנו כסבתא וכסבא? לי למשל חשוב להדגים ערכים כמו פתירת קונפליקטים על ידי דיאלוג, כיבוד חוקים ושמירה עליהם, הודיה על היש והטוב, פתיחות וכנות. לא תמיד אני מצליח לשמש דוגמה אישית מספיק טובה לַעֲרָכַי. כאשר זה קורה, למשל כשאני עובר באור אדום ברמזור, אני מודה בטעותי ומחזק את הערך, גם אם לא הצלחתי להדגימו. "נכון, עברתי באור אדום", אני אומר בבהירות. "זו הייתה טעות. זה מסוכן ואסור לעשות זאת, אפילו אם ממהרים", אני מסביר. אם השיחה מתפתחת זו הזדמנות טובה עבורי להדגים ערך חשוב נוסף: לקיחת אחריות על מעשינו, הודאה בטעות ותיקונה ככל האפשר.
מהם הערכים החשובים לכם ביחסיכם עם נכדותיכם ונכדיכם? האם אתם מצליחים גם להיות מצחיקים וגם לשמש דוגמה לערכים? האם אתם יודעים לשמור על האיזון שבין הִתְיַלְּדוּת מהנה לבין מְבֻגָּרוּת אחראית ביחסיכם עם נכדותיכם ונכדיכם?
"עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ ." (תהילים, פרק צ"ב, פסוק ט"ו)
