"אדם חייב להתחשב עם נפשו, ומזמן לזמן לתת לה מנוחה שתשפיע עליה כמזון מרענן. הוא חייב גם לטייל בחיק הטבע, כי האוויר הצח והשמיים מעוררים ומחיים את הבינה." (סנקה, על שלוות הנפש)
אחרי שבוע בשוויץ אני מופתע מהרגשת הרוגע שממלאת אותי כאן. אמנם הרגשתי רגיעה גם בשאר מסעותינו בעולם, שכן כל יציאה משגרה לחופשה ארוכה, ללא חובות מעיקים ודאגות מטרידות, מרגיעה. אבל כאן תחושת הרוגע שאני מזהה בתוכי, היא שלמה ועמוקה. כמובן שבצד תחושות הרוגע אני מרגיש רגשות נוספים כמו התלהבות ממראות הנוף השוויצרי האופייני, תחושות הישג ואתגר בטרקים שאנחנו עושים בהרי שוויץ, התפעלות מכנסיות יפות וּמְרֹבָעִים עתיקים בערים. ועדיין, ההרגשה העוצמתית המלווה אותי כאן היא של רוגע.
לכאורה זה מובן מאליו. הצורך להירגע גדול, אך אי אפשר לעשות זאת בישראל בתקופה מיוסרת זאת. המתח התמידי סביב המלחמה הנמשכת והעצב הגדול בגלל קורבנותיה, הדאגה הבלתי נגמרת לחטופים, החרדה עקב האזעקות הליליות שאינן נפסקות, התסכול לנוכח מצבנו המידרדר בעולם, המיאוס מהפוליטיקה הירודה. יתרה מזאת, הרי גם במצב רגיל (מה זה?), ללא אימי מלחמה ואירועים חריגים אחרים, קשה מאוד להירגע בישראל. המתחים הפנימיים המתגברים בין פלגי האוכלוסייה השונים, השיח הציבורי העוין וְהַמְּפַלֵּג, יוקר המחיה המאמיר, קצב החיים התזזיתי, שעות העבודה הארוכות והמתישות. צריך כנראה תמיד להתרחק מישראל כדי להירגע, והיום יותר מאי פעם.
אבל האם רגיעה זאת הייתה קורית בכל ארץ שהיינו מטיילים בה, או ש"אשם" בכך הטבע השוויצרי הפסטורלי? הרים ועמקים ירוקים, פרות רועות בשלווה באחו, שקט נפלא בצד ניגונם הֶעָרֵב של פעמוני הפרות והכנסיות. ואמנם מחקרים רבים מראים שטיול בטבע, במיוחד ירוק, שקט, ריחות טבעיים (אדמה, עצים, פרחים) ורעשים טבעיים (מיים זורמים, המיית גלי הים, שירת הציפורים) – מרגיעים בצורה ישירה את גופנו (מפחיתים מתח, מורידים לחץ דם, מאזנים את קצב הלב, משפרים את מערכת החיסון), ומשפיעים בצורה חיובית על נפשנו (משפרים את מצב הרוח ומגבירים יצירתיות). נכון שיש מי ששקט גדול וחוסר פעילות יגרמו להם דווקא לחוש שעמום, עצבנות וחוסר שקט. הם זקוקים לפעילות נמרצת, כמו ריצה, כדי להירגע. לי הטבע השוויצרי "עושה את זה", עוזר לי להרגיש רגיעה גדולה.
בהתבוננות מעמיקה יותר אני מבין שלא רק סביבתה הפסטורלית של שוויץ אחראית לתחושת הרוגע שלי. מי שדאגן, תמיד ימצא ממה להיות מוטרד, גם בסביבה פסטורלית: לחוץ ממה שקורה במדינה, מוטרד ממה שקורה במשפחה שנשארה בארץ, לחוץ ממה שקורה בחופשה עצמה. אני יודע זאת, כי גם אני טיפוס דאגן. אבל מזה מספר שנים אני מתאמן לא לתת לדאגות להשפיע על שלוותי הפנימית. זה לא קל, אבל זה משתפר מאוד. הגעתי לשוויץ עם "קולטנים" טובים לנוף השוויצרי המרגיע, ולכן אני מצליח להירגע.
כמו כן, במסעותינו בעולם אנחנו מתאמנים ביחד להירגע: אנחנו לומדים ליהנות לא רק מחוויות טבע מסעירות, חוויות של "ואוו", אלא גם מחוויות טבע רגועות יותר. אנחנו לא חייבים לכבוש הרבה פסגות; מספיק מעט. אנחנו מעריכים את מה שמזדמן לא פחות, ולפעמים אף יותר, ממה שמתוכנן. כתוצאה מכך, התנהלותנו בשוויץ רגועה מלכתחילה: מתחילים את היום עם התעמלות של גמישות ותנועתיות עם ניחוח של יוגה, "לוקחים את הזמן" עד שיוצאים לפעילות יומית, עושים מסלולי טיול קצרים יחסית ופחות קשים, נהנים ממה שיש ולא מצטערים על מה שיכול היה להיות.
בסיכומו של דבר, כדי להרגיש רגועים בצורה מיטבית צריך לנסוע פעמיים לשוויץ: פעם אחת ל"שוויץ" שמחוצה לנו ופעם אחת ל"שוויץ" שבתוכנו. פעם אחת עלינו לבחור או לעצב סביבה חיצונית שתתאים ככל האפשר לתנאים שמרגיעים אותנו: קרוב לטבע, שקט וכל גורם אחר שעוזר לנו להירגע. פעם שנייה עלינו לפתח כלים פנימיים (מדיטציה, מיינדפולנס יוגה, טכניקות נשימה, חשיבה חיובית) שֶׁיְּמַתְּנוּ וירגיעו חששות ודאגות. השילוב בין "שוויץ" שמחוצה לנו ובין "שוויץ" שבתוכנו הוא זה שמאפשר חוויה של רוגע עמוק וממושך.
"השלווה מגיעה מבפנים, אל תחפש אותה בחוץ." (בודהא)
