"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". (בראשית כט כ)
קרה לי משהו מיוחד אחרי מספר שבועות בשווייץ: נהניתי עד תום מקריאת ספרו של מאיר שלו, כּיָמים אחדים. דימויי הטבע שבספר הקסימו אותי. תיאורי הדמויות שבו את ליבי והזדהיתי בכל נימי נפשי עם מצוקותיהם ועם סבלותיהם של גיבורות וגיבורי הספר. יש מי שעבורם חווית קריאה כזאת היא שגרתית, אך עבורי היא ייחודית. בארץ אני פחות קורא סיפורת ויותר קורא ספרות עיון, מקצועית וכללית. ספרים "רגילים" אני קורא מדי פעם לפני השינה, עמוד או שניים ונרדם. גם במסעותינו הארוכים בחו"ל, בהם אני יותר קורא סיפורת, אני מתקשה לקרוא ברצף, וראשי פעמים רבות במקום אחר תוך כדי קריאה: בדאגות למחר, בקונפליקט מטריד, בגעגועים ועוד. הפעם, בשווייץ, הצלחתי להיות כל כולי בקריאה. הרגשתי שאני שוקע בספר, ממש כמו פעם, בילדותי ובנעוריי, כש"בלעתי" ספרים, ונחשבתי ל"תולעת ספרים". אחת הסיבות הברורות להִתְמַסְּרוּת המחודשת שחוויתי לקריאה היא שבשוויץ היה לי יותר זמן פנוי, כי כך בנינו הפעם את מסענו: מרווח יותר, נינוח יותר.
הקדשת זמן לעניין שחשוב לנו היא המאפיין הברור, הגלוי, של הִתְמַסְּרוּת. לכל אחד מאיתנו יש משהו אחד או יותר שהוא מחובר אליו רגשית, שחשוב לו מאוד, שהוא מרגיש מחויב אליו. העניינים שאנשים מתמסרים אליהם מגוונים: עבודה, משפחה, התנדבות, תחביבים, דת וכיוצא באלה. המשותף לכל מעשי ההתמסרות הוא שבכולם נדרשת השקעת זמן נכבדה. מי שרק מדי פעם מנגן בפסנתר, משחק שח, מגלף בעץ, רץ, עושה יוגה – זה בסדר, אך אין זו הִתְמַסְּרוּת לתחביב. הורה שאוהב מאוד את ילדיו אבל לא מקדיש זמן משמעותי לפעולות המעשיות הרבות הנדרשות בגידולם ובטיפוחם, לא ייחשב כמתמסר להורות. בני זוג, שעושים מדי פעם מחווה של אהבה, ראויים לשבח, אבל הם לא יוגדרו כמתמסרים לאהבה זוגית. לעומת זאת, מי שבאופן קבוע מביא בבוקר קפה למיטת בת זוגו, או כותב לה מכתבי אהבה קבועים, או מתאמץ לבלות איתה – מתמסר לאהבה.
מאפיין נוסף של הִתְמַסְּרוּת, שהוא פחות גלוי, זה להיות נוכח בה. הכוונה בנוכחות היא להיות בכאן ועכשיו, להתמקד ברגע הנוכחי, עם כל החושים והרגשות. להיות פתוח לחוויות עכשוויות, ללא הסחות דעת חיצוניות – מסכים, טלפונים – וללא הסחות דעת פנימיות – בריחה למחשבות לא קשורות, דאגות ומוטרדות שלילית. רק כשאנו נוכחים אנו מסוגלים להתמסר באמת למי או למה שחשוב לנו, ואף ליהנות מכך. למשל הורה שנמצא הרבה עם ילדיו, דואג לספק להם את כל צרכיהם הפיזיים, אך הוא מרוחק, פועל בצורה טכנית, רגשותיו ומחשבותיו מתפזרים למקומות אחרים – הורה זה נוכח פיזית בהורות אך נעדר ממנה רגשית. זאת לעומת הורה שמצליח להקדיש זמן איכות לילדיו: לשחק עמם, להקשיב להם, ללמד אותם, לטייל איתם וכיוצא באלה. זהו הורה נוכח. הוא ירגיש את הקשר הטוב בינו לבין ילדיו, את האהבה ששורה ביניהם, את הנתינה שלו לילדיו ואת הקבלה שלו מהם. הוא ייהנה מהִתְמַסְּרוּתו להורות בכל גילאי ילדיו. דוגמה אחרת היא מי שמתמסר לתחביב נגינה ומשקיע שעות רבות בתרגולים, אך הוא לא נהנה מספיק מכך. הוא לחוץ מהצורך שלו להיות מושלם, חרד מכשלון וחש תסכול וחוסר סיפוק. התחביב הופך למטלה ולא לפעילות מהנה, כי הוא לא נוכח בו באמת. זה שונה לגמרי ממי שמצליח להיות נוכח בתחביב הנגינה, מרגיש את הרגשות שהמוזיקה מעוררת בו, נכנס למצב של "זרימה", שבו הוא מאבד תחושות זמן ומקום, וחווה את המוזיקה במלואה. הוא נהנה מהִתְמַסְּרוּתו לתחביבו.
בשווייץ הבנתי שיש שני תנאים הכרחיים להנאה מהִתְמַסְּרוּת. התנאי הראשון הוא כמותי – השקעת זמן ניכרת ורציפה. התנאי השני הוא איכותי – נוכחות מלאה במעשה ההִתְמַסְּרוּת . מאחר שבשווייץ מילאתי את שני התנאים, הצלחתי ליהנות מהִתְמַסְּרוּת לכתיבתו הנפלאה של מאיר שלו. היה לי זמן פנוי רב, שיכולתי להקדישו לקריאה, וגם הייתי רגוע מאוד, פנוי רגשית, ולכן יכולתי להיות נוכח בהִתְמַסְּרוּתי לקריאה.
"האדם נעשה מה שהוא דרך מה שהוא מתמסר לו." (מאהטמה גנדי)
