זה קרה לי שוב: התאהבתי.

זה קרה לי שוב: התאהבתי. למעשה, זה לא הפתיע אותי. כשאני מעריך אדם ונמצא איתו בקשר משמעותי, מתעוררת בי בדרך כלל גם אהבה.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. היא התפתחה במשך כשבעה חודשים. כמו מפגש בין זרים, היא החלה בריחוק ובחשדנות. שוב ושוב שאלתי את עצמי: האם אוכל לסמוך? האם אוכל לבטוח? האם אוכל להתמסר כנדרש?

נפגשנו מעט, אך כל פגישה הייתה משמעותית. למשל, הייתה פגישה אחת, ארוכה ומכרעת, במהלכה הייתי חשוף לחלוטין — ללא שליטה וללא הכרה. כשנפגשנו שוב, לאחר שהתאוששתי מעט, שאלתי שאלות מתוך סקרנות, והתפתחה בינינו שיחה אישית ומשמעותית.

גם ההתכתבות בינינו הייתה מצומצמת, ותמיד ביוזמתי. באחת הפעמים, כשחוסר הוודאות נעשה קשה מנשוא, שיתפתי במתח הרב שחשתי וביקשתי, כמעט בתחינה, התייחסות. המתנתי בקוצר רוח, וכשהתשובה לא הגיעה מיד — התאכזבתי. בפעם אחרת העזתי לכתוב עד כמה אני מעריך. היה לי ברור שההודעה תעורר מבוכה, ואכן לא קיבלתי עליה תגובה. התנחמתי בכך שלפחות היא נקראה.

יחסי הכוחות בינינו לא היו מאוזנים או שוויוניים. זה היה הבסיס לחוזה שבינינו. אני הייתי תלוי מאוד, לעיתים מפוחד, ובעיקר חסר אונים מול אי־הוודאות העצומה שניצבה לפניי. ולמרות זאת, בכמה צומתי החלטה, כשהדרך קדימה לא הייתה ברורה, התלבטנו יחד. הרגשתי שמקשיבים לרגשותיי ולמחשבותיי, ושמכבדים את החלטותיי — גם כשהיו שנויות במחלוקת.

זו לא הייתה אהבה עיוורת, הרואה רק שלמות ונמנעת מלבחון ולבדוק. להפך, זו הייתה אהבה שנשענה על הערכה שהייתה, ועודנה, עמוקה: ביטחון עצמי נינוח לצד הקשבה ופתיחות לדעות אחרות; מקצועיות מעולה לצד צניעות שקטה; ויסודיות בלתי מתפשרת, שלא גרעה מן הנחישות לקבל החלטות חדות בעת הצורך. יתרה מזאת, בדקתי בקפדנות כל הערכה ותחזית שנמסרו לי, ופעם אחר פעם הן התבררו כנכונות — לעיתים לצערי, ולעיתים לשמחתי. הבחנתי גם בחולשות, שהיו למעשה צידן האחר של החוזקות; למשל, הקושי ליזום התייחסות אישית, שהייתה חסרה לי, כביטוי לביישנות ולהצטנעות, שהערכתי מאוד.

נכון, זו הייתה, ועודנה, אהבה חד-צדדית – אבל זה לא מפריע לי. אני אוהב לאהוב, בייחוד את מי שראוי לכך. למשל, את הרופא המנתח שלי.