הפרק הראשון בסדרת השיחות: "קוסם ופסיכולוג משוחחים על העצמת אנשים באמצעות קסמים". בפרק זה, "מקוסמות ומפסיכולוגיה להעצמת אנשים באמצעות קסמים", מתארים חיים עמית ואוֹרי אשכנזי את הדרך שעשו: חיים מפסיכולוגיה לקסמים, ואוֹרי מקסמים לפסיכולוגיה. וגם מה זה העצמת אנשים באמצעות קסמים. אורך השיחה בזום 09.45 דקות.
האם יש מקום להתפעל מעצמנו, או שזה מסוכן מדי ועלול להוביל ליהירות ולהתנשאות? מה ההבדל בין התפעלות עצמית לבין התפארות? במאמר זה, המבוסס על חוויותי בטיולנו האחרון בצפון מזרח יוון, אני מנסה לשרטט את גבולות הגזרה.
במרומי הר פָּלַקְרוֹ (Falakro) במחוז תְּרַקְיָה שבצפון יוון, חוויתי תובנה מעניינת ולא מחמיאה בעקבות מפגש מרתק עם חלזונות מקסימים: אנחנו לא כל כך "יפים", כפי שהיינו
רוצים להאמין. על תובנה זאת ועל תופעת ה"עליונות האשלייתית", במאמר זה.
האם כל דבר שאני נהנה ממנו בשעות הפנאי הוא תחביב? מהו תחביב משמעותי וכיצד הוא תורם לחיים? במאמר מוגדרים שני מאפיינים ייחודיים של תחביבים משמעותיים, ומתואר כיצד הם תורמים לחיינו.
למילה טריק יש בדרך כלל קונוטציה שלילית. במאמר מוצגת המשמעות החיובית של טריק, בחיים בכלל ובטיפול בפרט: ישנה דרך חכמה, נסתרת ומפתיעה, לפתור בעיה מציקה, הנראית כבלתי אפשרית לפתרון. עלינו למצוא את הדרך, את הטריק, ולהתאמן עד ביצוע מושלם. משעה שנצליח בכך, נרגיש מועצמים ויתחזק ביטחוננו ביכולותינו.
לא כל אתגר שיציעו לנו אחרים יגרום לנו סיפוק ויתכן שגם ניכשל בו. אבל כשאנחנו נענים לאתגרים שמוצעים לנו, אנחנו מגוונים את עיסוקינו, מחזקים את קשרינו החברתיים, מרחיבים את תחומי העניין שלנו ומעשירים את הידע שלנו על העולם ועל עצמנו.
בהרי הדולומיטים למדתי למצוא את השונה בדומה. הבנתי שלשם כך נדרשים לפחות שלושה תנאים: להישאר עם הדבר המשעמם, להתבונן בתשומת לב ובסבלנות במה שנראה כדומה, ולשנות את התפישה המוקדמת הרואה רק את הדומה.
רבים טועים ומזהים חיזוק שלילי עם עונש. במאמר מחודדים ההבדלים ביניהם דרך חוויות אישיות שחוויתי במסענו בהרי הדולומיטים בצפון איטליה.
כיצד אפשר להפחית דאגנות-יתר הפוגעת בשמחת חיים בריאה? במאמר מוצעים שני כלים: הסברים ענייניים ודוגמאות הפוכות. הכלים מודגמים על ידי אירועים שחוויתי במסענו האחרון לצפון איטליה.
המטרה של חקירת חוויות אישיות אינה להפחית – מתחים, לחצים, מחשבות מעיקות – אלא בראש ובראשונה להרבות – למצות חוויות אנושיות ככל האפשר. במאמר מוצג מודל, זה"מ, לחקירת חוויות אישיות, אותו פיתחתי במהלך הטרק הראשון במסענו הנוכחי לצפון איטליה.
התחלה טובה של משהו חדש אפשרית רק לאחר פרידה ראויה ממשהו ישן. בעוד שילדים קטנים חווים מעברים ופרידות כל הזמן, אצל מבוגרים הפרידות מורכבות יותר. כדי שנצליח, כאנשים מבוגרים, לעשות תהליכי פרידה ראויים, כדאי שנשאל את עצמנו מספר שאלות נוקבות.
במאמר נסקרת התופעה שבה אנחנו נוטים להמתין, עד שאולי ניפגש במקרה, כדי לומר דברים אחד לשני. במאמר מוצע ליזום ההזדמנויות, במשפחה ומחוצה לה, כדי לומר אחד לשני דברים, טובים או רעים, מתוקים או מרים, על אף ה"סיכון" בחשיפה אישית.
במסע האחרון שלנו להרי הקווקז בגיאורגיה התחדד לי עד כמה חשובים אתגרים מגוונים בגילאים המבוגרים. בדרך כלל יש תחומים שקל יותר לאתגר את עצמנו בהם ויש תחומים שקשה יותר. במאמר נדונים תחומים אלה ומה כדאי לעשות בקשר לכך.
האם היכולת לחוות חוויות טבע מהנות, שהן שקטות ועמוקות, היא יותר בגלל ה"אין" או יותר בגלל ה"יש"? מחוויות ותובנות במסע בהרי הקווקז שבגיאורגיה.
שני תנאים פנימיים נדרשים כדי שנצליח לחוות חוויה משמעותית לאחר תקלה לא צפויה. זאת למדתי אחרי שבועיים במסענו להרי הקווקז שבגיאורגיה.
במאמר מאופיינות שתי תרבויות, בהקשר למושג הכבוד: תרבות של "ישיבה" ותרבות של "עמידה". זאת בעקבות התבוננות בכנסיות בגיאורגיה. האם תעדיפו תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות החיצונית, או תרבות של "ישיבה", המדגישה כבוד לאנשים ולצרכיהם? מסתבר שהתשובה לא מובנת מאליה.
אחרי הבחירות ולקראת חג שני של פסח, מאמר על משמעותה של חירות פנימית לעומת חירות חיצונית. פרשת יציאת מצרים ונדודי בני ישראל במדבר היא משל לקושי של אנשים לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית. במאמר מובאות דוגמאות לקושי זה בתחומי חיים שונים: עם עצמנו, עם בן זוגנו ועם ילדינו.
מחשבות על שלושה סוגי ברוטליות, כפי שהם מופיעים מחוצה לנו – בחברה הקרובה והרחוקה – ובתוכנו.
סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.
בלי לשים לב ועם לשים לב, אנחנו לא רק שומרים מרחק פיזי אחד מהשני כהוראת הריחוק החברתי, אלא גם מתרגלים להתרחק רגשית אחד מהשני. כתוצאה מכך, קיים חשש גדול שגם בהיעלמות הקורונה, אי שם בעתיד, נמשיך לשמור על ריחוק חברתי הרסני, הגורם לנזקים רגשיים ופיזיים כבר כעת.
מעגל פחד מקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התמודדותנו עם נגיף הקורונה, בכל הרמות. פעמים איננו מודעים לו, אך אנו מתנהלים על ידיו. במאמר מוצעות שתי הצעות מעשיות כיצד להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא.
