
אתגרים מגוונים בגילאים המבוגרים
במסע האחרון שלנו להרי הקווקז בגיאורגיה התחדד לי עד כמה חשובים אתגרים מגוונים בגילאים המבוגרים. בדרך כלל יש תחומים שקל יותר לאתגר את עצמנו בהם ויש תחומים שקשה יותר. במאמר נדונים תחומים אלה ומה כדאי לעשות בקשר לכך.

במסע האחרון שלנו להרי הקווקז בגיאורגיה התחדד לי עד כמה חשובים אתגרים מגוונים בגילאים המבוגרים. בדרך כלל יש תחומים שקל יותר לאתגר את עצמנו בהם ויש תחומים שקשה יותר. במאמר נדונים תחומים אלה ומה כדאי לעשות בקשר לכך.

האם היכולת לחוות חוויות טבע מהנות, שהן שקטות ועמוקות, היא יותר בגלל ה"אין" או יותר בגלל ה"יש"? מחוויות ותובנות במסע בהרי הקווקז שבגיאורגיה.

שני תנאים פנימיים נדרשים כדי שנצליח לחוות חוויה משמעותית לאחר תקלה לא צפויה. זאת למדתי אחרי שבועיים במסענו להרי הקווקז שבגיאורגיה.

במאמר מאופיינות שתי תרבויות, בהקשר למושג הכבוד: תרבות של "ישיבה" ותרבות של "עמידה". זאת בעקבות התבוננות בכנסיות בגיאורגיה. האם תעדיפו תרבות של "עמידה", המדגישה כבוד לסמכות החיצונית, או תרבות של "ישיבה", המדגישה כבוד לאנשים ולצרכיהם? מסתבר שהתשובה לא מובנת מאליה.

אחרי הבחירות ולקראת חג שני של פסח, מאמר על משמעותה של חירות פנימית לעומת חירות חיצונית. פרשת יציאת מצרים ונדודי בני ישראל במדבר היא משל לקושי של אנשים לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית. במאמר מובאות דוגמאות לקושי זה בתחומי חיים שונים: עם עצמנו, עם בן זוגנו ועם ילדינו.

מחשבות על שלושה סוגי ברוטליות, כפי שהם מופיעים מחוצה לנו – בחברה הקרובה והרחוקה – ובתוכנו.

סגירת מצלמה בשעת מפגש וירטואלי היא דימוי לתופעה מתגברת ומטרידה של אי-נוכחות ביחסים בין-אישיים. כשאנחנו "סוגרים מצלמה" אנחנו מוותרים על ביטוי אישי בחיים: במשפחה ומחוצה לה, בתוך הבית ובמרחב הציבורי. לעומת זאת, "פתיחת מצלמה" היא הצעד הראשון בכיוון של להיות נוכחים כבני אדם ביחסים בין-אישיים: בהורות, בזוגיות, בחברות, בעבודה.

בלי לשים לב ועם לשים לב, אנחנו לא רק שומרים מרחק פיזי אחד מהשני כהוראת הריחוק החברתי, אלא גם מתרגלים להתרחק רגשית אחד מהשני. כתוצאה מכך, קיים חשש גדול שגם בהיעלמות הקורונה, אי שם בעתיד, נמשיך לשמור על ריחוק חברתי הרסני, הגורם לנזקים רגשיים ופיזיים כבר כעת.

מעגל פחד מקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התמודדותנו עם נגיף הקורונה, בכל הרמות. פעמים איננו מודעים לו, אך אנו מתנהלים על ידיו. במאמר מוצעות שתי הצעות מעשיות כיצד להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא.

בתהליך חינוכי ארוך ולא הכרחי ילדים לומדים להדחיק את רצונותיהם הטבעיים. הם מתרגלים לְרַצות במקום לִרְצות. כאנשים מבוגרים אנחנו ממשיכים להדחיק את רצונותינו האמיתיים. כיצד נדע מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד נצליח להרשות לעצמנו לבטא רצונות אלה? על כך ועוד במאמר.

התפטרות מתוך מחאה היא אחת משלושת סוגי התפטרות אפשריים. המתפטר חושב לא רק על עצמו, לחיות בשלום עם ערכיו ואמונותיו, אלא גם מבקש לתרום בדרך זאת לתהליך שינוי מערכתי, לאחר שנכשל להשיג זאת בדרכים אחרות. על התפטרות כמחאה מתפקידים בעבודה ומתפקידים חברתיים מגוונים, במאמר זה.

האם יכול להיות שנשים מנהיגות מודות בטעות לעומת גברים מנהיגים שלא מסוגלים לכך? והאם הסיבה היא באישיות הנשים או בסביבה בה הן גדלות?

משבר נגיף הקורונה חשף שלושה סוגי מנהיגים, ברמה הלאומית והקהילתית: אלה שנעלמו, אלה שהשתלטו ואלה שנכחו. המאמר מפרט שלושה סוגי מנהיגות אלה, עם פירוט והרחבה של האחרון: מנהיגות נוכחת.

איך אני עם הפסיביות שכופה עלינו הקורונה, וכיצד זה מתחבר עם הסכנה של הידרדרות בחיים, בשגרה ובחירום.

על מה שחווה ולמד חיים עמית במהלך היום השלישי בטרק המילפורד, באי הדרומי של ניו זילנד.

מהו סוד העוצמה הרכה (Soft Power) של ניו זילנד, וכיצד נוכל לאמצה לחיי היום-יום שלנו? על אחת הלמידות החשובות ביותר שלמד חיים עמית במסעו האחרון לניו זילנד.

במהלך מסעו לניו זילנד חווה חיים עמית חווית שיא רגשית. בעקבות זאת, הוא מפרט מניסיונו שלושה תנאים רגשיים שנחוצים כדי לחוות חוויות שיא רגשיות, בכל מקום.

כאשר איש קטן מטיל צל גדול, סימן שהשקיעה מתקרבת… שנת תשע”ט הסתיימה לצערנו בכמה אירועי אלימות מטלטלים בקהילתנו. כדי ששנת תש”פ תהיה טובה יותר, ועל

במאמר מפרט חיים עמית ארבעה תנאים שבהם הצורך ההישרדותי דווקא יכול לגרום לנו לרצות להתקרב אחד לשני ולטשטש את גבולות הקבוצות הראשוניות שלנו.
על ראיית הטוב באחרים הנתפשת לעתים כחנופה ולקקנות.

בתנאים נכונים של מפגש, גם כשהוא מתקיים בין קבוצות שונות ועוינות לכאורה, האמפתיה מדבקת! זה מה שקרה לי במפגש פויקה בין מתנחלים+דתיים+ימניים לבין שמאלנים+חילוניים+אנשי הקו הירוק.