[יעל]

שלום חיים, אני רוצה לתאר לך סיטואציה. אופיינית. בנותיי בנות 7,9 ארחו חברה רצו לעשות אמבטיה משותפת. מאחר וניקיתי הבית היום, בקשתי שיזהרו לא להרטיב את הרצפה. הם בקשו כלי פלסטיק למיניהם, קערות וכפות עץ, למשחק. וסיפקתי. שוב ושוב נכנסתי לראות את המצב והן מאוד לא הקפידו והרטיבו הרצפה. והתחילו קצת להשתולל אז הפסקתי את האמבטיה. הן רצו לראות סרט. בקשתי שיסדרו את הכלים שנותרו באמבטיה. הגדולה אמרה לי "מה, אני המשרתת שלך?" זעמתי. שאלתי אם הייתי אני משרתת שלה שהבאתי לה כלי פלסטיק לאמבטיה. היא ענתה שכן. מיד שלפתי "את לא רואה סרט". הבנות אחרות כן רואות.
זה מאוד אופייני לי. אני יכולה לראות עכשיו שסגנון הדיבור שלי אליה לא היה לש אם אלא של ילדה מתחשבנת. האם טעיתי בעונש? האם זה היה נקמני בלבד, או שיש גם הצדקה לעונש הזה?
תודה.

דיון

[חיים עמית]

שלום יעל,
את לא נקמנית. את הורה שמרגיש לעתים חוסר אונים, מאבד שליטה ומגיב בתוקפנות יתר, תגובת "נבוט". עשית נכון שהפסקת את האמבטיה כשבנותייך חרגו בצורה מופרזת מהכללים. ואולם, במקום להעניש בחימה את בתך הגדולה על חוצפתה, מתוך חוסר אונים, נכון יותר היה לומר: "לא, את לא משרתת שלי, כמו שאני לא משרתת שלך. בבית הזה יש חוקים וכללים שכולם, צעירים כמבוגרים צריכים לכבד אותם". זו תגובה עניינית. אבל, קשה מאוד לשמור על קור רוח במצבים כאלה.
בברכה,
חיים עמית

[יעל]

תודה לך על מילות ההרגעה. הן עוזרות. האם העונש של לא לראות טלויזיה היה מיותר?

[חיים עמית]

שלום יעל,
לדעתי אכן העונש היה מיותר. לא נורא, אבל מיותר. הכוח האמיתי הוא הכוח שלא משתמשים בו: מספיקה אמירה ברורה ותקיפה על פני ענישה אימפולסיבית.
בברכה,
חיים עמית

[אורה רבר]

מאוד אהבתי את האמירה הברורה והחד משמעית בנושא העונש, והפגנת הכוח שבאה לידי ביטוי דווקא ביכולת ההתאפקות: "הכוח האמיתי הוא הכוח שלא משתמשים בו: מספיקה אמירה ברורה ותקיפה על פני ענישה אימפולסיבית".
תודה על המאמרים ועל הלקט החודשי של מיטב הדיאלוגים בפורום
אורה

[חיים עמית]

ברצון

[מאת]

תגובות