[נורית]

שלום חיים. לבן זוגי בן גדול 40+מנשואין ראשונים שלו ובן צעיר משותף כיום חייל בן 20 . מאז שבננו נולד אין קשר ביניהם. עלי לציין שהבן הגדול רווק שחי בחצר במשק בבית. שלו .גדל כילד קטן עם אביו אחאי שאמו עזבה את הבית. חווה פרידות בחייו. רגשית מצב מאד מורכב. אין דיבור ושום תקשורת ביניהם גם כשלעיתים ולא הרבה כולנו יושבים על אותו שולחן בארוחה למשל. גם כשיושבים ונמצאים יחד הריחוק גדול מאד. אין דיבור. אין קשר עין. הבן הגדול בימי שישי לא מגיע חאכול עם שלושתנו. אני מכונה לו ארוחה חמה והוא מגיע לקחת ואוכל לבד ביחידת המגורים שלו ואנחנו אוכלים לבד. מצב זה בין שני אחים בוגרים שמתנהגים לא כאחים עם ריחוק וניכור מקשה עלי מאד. אני לא יודעת איך מביאים אותם לתקשר ביניהם ואיך לנסות אפילו לקרב ביניהם. אני מראש יודעת שאף אחד מהם לא יזום שיחה טו נסיון להתקרב. אני בספק שהוא יגיע לאכול איתנו בשישי בערב גם אם אפסיק להכין ולתת לו את הארוחה כמו שנהגתי עד היום. האבא לא יכול לעזור כי הוא בעצמו לא יזום שיחה עם שניהם או עם כל אחד מהם בנפרד. אנחנו הורים לא צעירים והמחשבה שהם גרים באותו מקום והניתוק כל כך גדול ועד מתי מצב כזה יכול להימשך. האם לישוב על דמות משמעותית עבור האח הגדול שיפתח בפניו את הנושא? קשה לי להאמין . גם עם הבן הצעיר לא יהיה פשוט לפתוח בפניו את המושא . אולי הוא רואה כמוני את התהום הגדולה שחוצצת ביניהם. איזה גורם יכול לעשות התערבות כדי לשבור את הקרח .תודה חיים

דיון

[חיים עמית]

שלום לך,
אני יכול להבין את כאב ליבך ואת מוטרדותך מחוסר היחסים בין שני הילדים הגדולים. ברור שמדובר במצב מאוד מורכב, וחשוב שאת מבינה את זה. כמה זמן חייתם ביחד כמשפחה בפרק ב' עד שנולד בנכם המשותף? מה היו היחסים ביניכם לפני שהילד נולד? איך הילד הגדול התייחס לבן המשותף בשנים הראשונות? האם מעולם לא דיברת עם בנכם המשותף על כך?
בברכה,
חיים עמית

• התגובה הזו עודכנה לפני לפני 6 חודשים ע"י חיים עמית.

[נורית]

עברתי לגור במושב כשהבן הגדול היה בן 19. חייל. ואחרי חצי שנה לאחר שאשה עם שני בנים חיו איתם כמשפיה כעשר שנים עג שעזבה פתאום את הבית. שמעתי מאחרים שהיה חה קשר טוב איתו והוא כנראה קיבל אותה כתחליף לאמא. אין ספק שהוכ חווה אח"כ נטישה. בכידה. חוסר אמון. אותי הוא קיבל בסדר. לא עשינו איתו תהליך לפני דעברתי לגור שם באופן קבוע. לא היתה איתו הכנה שללמה דעומד להיות בעתיד. כשהבן המשותף נולד הוא עבר חגור למטה בחצר והחדר שלו עבר לבן שנולד. מלכתחילה לא הייתה מצידו התייחסות ורוקשר ובכלל ראיתי שהבן הבוגר לא מתקשר בכלל עם ילדים/צעירים. רק עם מבוגרים שהוא מכיא ושיש חו קשר כלשהו איתם. לא היו ממש דיחות עם הבן הצעיר לגבי הקשר עם אחיו הבוגר. היו נסיונות מצידי בעיקר לייצר סוג של התייחסות למשל לדאוג שהוא יגיע למסיבת בר המצווה שלו או כשאנחנו אוכלים בחוץ לכבוד יום הולדת של מישהו מאיתנו הייתי מנסה לפתוח בנושא כדי ששניהם ידברו ביניהם. עשתפו סה את זה . דבר לא קרה מצד שניהם. . לא מעט פעמים הצעיר היה מתחמק מלדבר או לפנות לאחיו כשאנחנו לא היינו בבית אן בנסיעה. גם כשניסיתי כי מצד האבא זה לא מגיע לדבר עם הבן הצעיר על נודא הקשר בינו לבין אחיו הוא לא משתף פעולה. לא מוכן. צתחמק. עוצר אותי ולא נותן לי להמשיך ולט ניתן להבין ממנו וחט ניתן לשמוע ממנו ישירות מה הסיבה. כל נגיעה הנושא נתקלת בסוג של התחמקות.

[חיים עמית]

אז אני מבין שאת חיה עם שלושה גברים בגילאים מאוד שונים, שמזה שנים רבות חיים ביחד, בסה"כ בטוב, אבל ללא תקשורת מילולית בין שניים מהם, וללא יכולת של אף אחד לטפל בזה. שתי שאלות מתעוררות באופן טבעי: למה עכשיו זה מטריד אותך יותר מתמיד? ולמה את חושבת שדווקא עכשו יש אפשרות אולי "לשבור את הקרח"?

[נורית]

תטדה לך חיים על שאלותיך הטבעיות. אני מרגישה היום יותר מתמיד שאני חיה במשפחה במציאות לא טבעית לא נוחה ןלא מתאימה לי. אני מרגישה רע מאד כששני אחים מתנהגים כשני זרים. יושבים לעיתים לא קרובות על אותו שולחן אוכל אין קשר עין ואין תקשורת חא מילולית ולא אחרת. זו הסיבה שאני חא רוצה יותר לשבת במסעדה למשל יחד עם כולם ולראות את מה שקורה. זה לא חדש וזה לא משהו שאף פעם לא הפריע לי. תמיד זה היה. היום אני לא רוצה ולא יכולה לש לשבת בחיבוק ידיים ולשתוק. איך לדעתך צריך להתחיל? אלו צעדים נתחיל ? האם להעזר בגורם חיצוני? שיחה עם על אחג מהם לחוד? אני יודעת שאני צריכה לדבר עם האב של שניהם ולשתף אותו במחשבותצובמה שאני רוצה לעשות למרות שהוא יהיה ספקני ותמיד קל להחליט לא להחליט מה גם שמה שנחליט לעשות יצריך כוחות נפשיים להתמודדות עם מה שקורה

[חיים עמית]

אני מבין שהיו ניסיונות מצידך לדבר עם הבן הצעיר והוא התחמק ודחה אותך. אני מבין שניסית ליצור מצבים של ביחד והם כשלו. אני מבין שניסית להפעיל את האב והוא לא משתף פעולה. האם לא יותר הגיוני לנסות לטפל במוטרדות שלך, כלומר להגיע למצב שזה לא יטריד אותך, מאשר להמשיך לחיות במועקה ממה שאין לך יכולת אמיתית להשפיע עליו?

[נורית]

אחשוב על ההצעה שלך רק אם ארגיש שאכן נעשה כל מה שאפשרי לקלקרב ביניהם. אנחנו ההורים כמבוגרים אחראיים צריכים לעשות כל מאמץ אפשרי כי הם לבד לא יעשו זאת ואולי לא יודעים להתקרב זה לזה לבד . עוד אופציות? תודה

[חיים עמית]

תגובתך מעוררת, שוב, שאלה הכרחית, הפעם עקרונית: מהו תפקידם של ההורים בגילאים הבוגרים של ילדיהם? האם לא חלים שינויים בתפקיד ההורים, ככל שילדיהם גדלים? האם בכל גיל תפקיד ההורים כדברייך, לקרב בין ילדיהם בכל דרך אפשרית? מתי הורים מניחים, משחררים?
מה דעתך?

[מאת]

תגובות