• מאת
    דיון
  • #27596 הגב
    michal tz
    משתתף

    שלום חיים,
    בני בן שלוש ושלושה חודשים, עבר גמילה לפני ארבעה חודשים כאשר לפני חמישה חודשים נולד לו אח. ההתחלה היתה טובה אבל בחודש וחצי האחרונים יש רגרסיה משמעותית שהתחילה עקב מחלה (וירוס בבטן שחייב לבישת טיטול). זה התחיל עם קקי בתחתונים והמשיך עם פיפי. לשמחתי היום הוא עושה קקי בשירותים אבל ביומיים האחרונים עושה את הקקי בטיטול לילה (לא גמול בשינה) ובטיטול ששמים לו בגן בשנת צהריים. הרגרסיה בפיפי חמורה הרבה יותר, היום לדוגמא עשה רק פעם אחת פיפי בשירותים (וגם זה בעקבות לחץ מצדי כי היינו צריכים לצאת מהבית) לעומת שלוש פעמים שעשה בתחתונים. אני מאוד מאוד משתדלת לשלוט בתגובות שלי אבל אלוהים עדי שזה קשה לי. אם בפספוס הראשון אני מנסה להכיל, בשלישי אני כבר מתחרפנת. כשאני מזהה שעשה פיפי בתחתונים (לרוב זה לא יפריע לו או יעניין אותו בכלל) ומבקשת שנלך להחליף בגדים הוא מתחיל לבכות ומסרב בכל תוקף. כל החלפה כזאת הופכת לזירת התגוששות. פספוסי פיפי מתרחשים גם בגן וגם בבית, מבחינת הגן הוא נשאר באותו גן פרטי שהיה בו שנה שעברה, הוא מאוד אוהב את הגן והצוות.
    אני יודעת שכל הסיפור הזה מתחיל ונגמר בתגובות שלי. השאלה היא איך אני צריכה להגיב לפספוס.
    המון תודה!!

מוצגות 7 תגובות – 1 עד 7 (מתוך 7 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #27598 הגב
    חיים עמית
    מנהל בפורום

    שלום לך,
    את בטוחה "שכל הסיפור הזה מתחיל ונגמר בתגובות שלי". האם תוכלי לתאר יותר ההבנה הזאת שלך? האם זה גמ מסביר את התפתחות הרגרסיה, לאחר המחלה? הבנה טובה יותר שלך יכולה להיות המפתח לפתרון.
    בברכה,
    חיים עמית

    #27599 הגב
    michal tz
    משתתף

    תודה רבה על המענה המהיר!!
    הבן שלי ילד מאוד עקשן ויודע לעמוד על שלו, כבר מגיל מאוד צעיר ידע לבטא היטב מה הוא רוצה. כשאני מגיבה בכעס כשהוא עושה פיפי בתחתונים אני חושבת שזה גורם לו להתבצר עוד יותר בעמדתו והפיפי הופך ל״נשק״ שהוא משתמש בו. הוא רואה איך זה מפעיל אותי ומשתמש בזה. השאלה היא האם הטקטיקה הכי טובה להתמודד עם הפספוסים היא להתייחס לזה בשוויון נפש, להגיד בצורה לקונית שצריך להחליף בגדים ולהמשיך הלאה בלי הטפות ועצבים. גם אם הילד עושה פעם אחר פעם פיפי בתחתונים להמשיך להתעלם? אני חושבת שבזמן המחלה כשעשה פיפי וקרי בטיטול הוא ראה כי טוב וגם אחרי שהחלים וחזרנו לתחתונים היה לו נוח להמשיך לעשות בתחתונים. עכשיו אני לא חושבת שזה קשור לזה, כבר עבר הרבה זמן מאז החולי.

    #27600 הגב
    חיים עמית
    מנהל בפורום

    ההסבר שלך נשמע הגיוני. הייתה נסיגה טבעית בעקבות המחלה. בגלל תגובתך הכועסת, ומאחר ובנך עקשן, הוא התנגד וצבר כוח להמשיך בנסיגה. נוסיף על כך את ה"רווח" של תשומת הלב שהוא מקבל מזה, וההסבר להמשך הנסיגה מושלם. על רקע זה גם ברור שנכון מצדך לנקוט בתגובה ההפוכה: להתייחס בצורה עניניית ולא רגשית. ב"שוויון נפש", כפי שאת מגדירה זאת.
    אבל הדברים מורכבים יותר. את מתעלמת מאירוע לידת האח. זה אירוע שלכשעצמו מהווה משבר לא קל עבור הילד הבכור. פעמים רבות אנחנו רואים את התופעה שרק לאחר מספר חודשים, כשהוא מבין שהאח הקטן כאן כדי להישאר וחווה את עוצמתו ואת כוחו לקבל תשומת לב, הוא ניעור לחיים, נפגע ודורש את שלו. תשומת לב דרך נסיגה היא מצויינת.
    נוסיף על כך גם את העובדה שהגמילה החלה חודש לאחר לידת האח, וקיבלנו משבר כפול: אני נדרש להיות גדול כשמה שאני צריך זה דווקא הבנה שגם אני עדיין קטן שזקוק לפינוק ולתשומת לב.
    האם זה עוזר להבין יותר את דינמיקת הרגרסיה ואת התגובה הראויה לה?

    #27601 הגב
    michal tz
    משתתף

    תודה רבה על התשובה המפורטת, דבריך לחלוטין נשמעים הגיוניים. השאלה היא איך ליישם את התובנות האלה בפרקטיקה? נגיד הבוקר עשה פיפי במכנסיים וסירב בכל תוקף שאחליף לו. כדי לא להיכנס לריבים מיותרים, הנחתי לו והוא נשאר עם תחתונים ומכנסיים רטובים. מיותר לציין שזה לא מזיז לו בכלל. להמשיך בגישה הזאת? ומה אעשה מחר בגן? לשלוח אותו עם שק של בגדים להחלפה? אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא לא יילך לשירותים בכלל. נשמע לי לא סביר לשלוח אותו עם טיטול לגן כי זאת תהיה רגרסיה מוחלטת, נכון? המטרה שלנו לא לעשות מזה ביג דיל בתקווה שברגע שייראה שאני לא מתרגשת מזה הוא ״ייאבד עניין״ ויחזור לעשות פיפי בשירותים? המון תודה על המענה, באמת לא מובן מאליו, אני ממש אובדת עצות ותשובותיך עוזרות לי לעבד את המצב.

    #27602 הגב
    חיים עמית
    מנהל בפורום

    נראה לי שאת יודעת היטב להתמודד כשהמטרה שלך היא לפעול בענייניות בלי לעשות מזה עניין גדול, ואני מחזק את ידייך. אבל תגובה זאת לא מספקת, שכן היא לא מתייחסת לצורך שמבטאת הרגרסיה, ולמצוקה שבנך הרגיש שבעקבותיה החלה ההידרדרות. לכן, אני מציע להוסיף שתי התנהגויות.
    הראשונה, התייחסות אמפתית ומעצימה כל פעם שקורה פספוס. למשל, "אני מבינה שחשוב לך להיות זה שמחליט מתי להרטיב במכנסיים ומתי לא. וזה בסדר. אני סומכת עליך שכאשר תרצה תוכל לשלוט בהרטבה כמו פעם".
    השנייה, בלי קשר להרטבה ולא כשהיא מתרחשת, ליצור זמן מוגדר, לא חייב להיות הרבה, שאת או אביו, יחד איתו לבד. ההגדרה היא "שיהיה לנו כיף ביחד". תנו לבנכם להחליט מה תעשו בזמן זה, הרבו במגע גופני אוהב, והקפידו לשמור את זמן הביחד הפרטי איתו לפחות שבוע, ורצוי יותר.
    מה דעתך?

    #27603 הגב
    michal tz
    משתתף

    תודה רבה על התשובה. אתה צודק בהחלט, חסרה בתגובה שלי התייחסות מעצימה שאני חושבת שתעזור לו כי הוא באמת ילד מאוד עצמאי. בקשר לזמן איכות של שנינו ביחד, אתה ממש צודק, גם אני הרגשתי שזה הכרחי אבל מאחר ואני אמא יחידנית היה לי קצת קשה למצוא את הזמן לזה אבל עכשיו אני מבינה עד כמה זה קריטי עבורו. אני אגרום לזה לקרות החל מהשבוע. חיים, שוב תודה רבה, עזרת לי מאוד, אשמח לעדכן אותך בהתפתחויות בהמשך. שתהיה שבת שקטה!

    #27604 הגב
    חיים עמית
    מנהל בפורום

    יופי! שיהיה בהצלחה ואשמח כמובן שתעדכני בהמשך.

מוצגות 7 תגובות – 1 עד 7 (מתוך 7 סה״כ)
מענה ל־רגרסיה בגמילה
פרטים:





<a href="" title="" rel="" target=""> <blockquote cite=""> <code> <pre class=""> <em> <strong> <del datetime="" cite=""> <ins datetime="" cite=""> <ul> <ol start=""> <li> <img src="" border="" alt="" height="" width="">

דילוג לתוכן