[טולי]

שלום רב,
אני מקווה שהפורום יוכל לתת לי מענה גם הפעם כמו בעבר, ההבדל הוא שהפעם אני זקוקה לעזרה בגלל עצמי… אני מרגישה שבחודשים האחרונים אני פשוט מאבדת את שפיותי, בעבר הלא רחוק הייתי אישה רגועה, נעימה, סבלנית, אמא סלחנית ובעיקר שמכבדת את ילדיה ומדברת אליהם בנועם.. בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני עצבנית באופן בלתי נתפס, כועסת, בוכה, צועקת, אומרת דברים ואחר כך ממש מצטערת על כך.. אשמח לקבל קצת טיפים איך להפסיק ולחזור לעצמי לפני שאני אאבד את עצמי ואת משפחתי לגמרי…
קצת רקע: אנחנו מה שמכונה ״משפחה מורכבת״ בפרק ב׳ לבחור מדהים שגם הוא היה נשוי בעבר. לו ילדה מנישואין ראשונים בת 16.5 לי ילד מנישואין הראשונים בן 8 יש לנו ילדון בן שנה וחצי ואני נמצאת בהריון נוסף ומבורך. הרבה אמרו לי שזה ההורמונים… אבל התופעה התחילה לפני ההריון הנוכחי וכחצי שנה לאחר לידתו של הבן הקטן.
רוב הכעסים שלי מופנים לבני בן ה8 והוא באמת ילד מקסים, רגיש, חכם, עוזר המון, תלמיד חרוץ, חברותי ועדיין אני מצאת את עצמי בעימותים בלתי פוסקים איתו כאשר אני יודעת שהוא בכלל לא אשם בתחושות הכעס שלי.
המון תודה

דיון

[חיים עמית]

שלום טולי,
אני מבין שברור לך שמקור הכעסים והעצבנות הגדולים שלך הוא בעצמך. גם ברור לך שהם החלו לאחר לידת בנכם, לפני כשנה, והם בוודאי מוחמרים עכשיו, בהיותכם בהיריון נוסף.
האם התייעצת עם רופא בקשר לכך?
בברכה,
חיים עמית

[טולי]

שלום ותודה על המענה המהיר,
לא התייעצתי עם רופא, למען האמת לא ראיתי סיבה לכך. חשבתי שדווקא מי שיכול לסייע לי הוא איש מקצוע אחר כמו מטפל משפחתי..
זה לא שאני כועסת סתם ללא סיבה, אלא שהפרופורציות לכעס הן לא הגיוניות. אני לא מתעוררת בבוקר ומחפשת סיבה לכעוס אבל מספיק שקורה משהו קטן, כמו שהבן שלי מתחצף או לא מקשיב ואז אני מתחלה לכעוס עליו. זה לא קורה בכל יום, אבל ביחס לעבר אני מרגישה שהסבלנות שלי פשוט נגמרת ממש מהר (שוב, הוא ילד ממש טוב ולכן אין הרבה מצבים שבהם הוא מכעיס אותי).
חשבתי בהתחלה שאולי מדובר על דיכאון לאחר לידה (בעיקר בגלל עניין הבכי שמגיע לאחר הכעס) אבל הקשר שלי עם התינוק מדהים, אני מטורפת עליו והוא גורם לי לחייך ולצחוק ויש לי המון סבלנות אליו. גם עם בעלי הכל נפלא, נכון שיש לעיתים ויכוחים ואי הסכמות אבל האהבה בינינו והקשר שלנו רק הולך ומתעצם עם הזמן, ומהסיבות האלה שללתי את עניין הדיכאון לאחר לידה.. יכול להיות שטעיתי?
אני אמא טוטאלית, אני נמצאת עם הקטן בבית (וכך היה גם עם הגדול) ומקבלת את הגדולים כשהם חוזרים בצהריים מבית הספר וכיף לי להיות שם איתם.
האם לדעתך המצב דורש התערבות ואיבחון רפואי? האם אין טיפים או נקודות מסויימות שאתה יכול לייעץ לי איך לעצור רגע לפני שאני כועסת? ברור לי שעייפות היא גם כן גורם להתנהגותי (הקטן עדיין מתעורר מספר פעמים בלילה)..
מתנצלת על כל השאלות והעריכות הדברים אני פשוט רוצה לחזור לעצמי…..

[חיים עמית]

כן, בהחלט יתכן שטעית. וגם אם לא, אין שום סיבה שלא תקלי על עצמך על ידי התערבות תרופתית פשוטה. נראה לי שהדרישות שלך מעצמך גבוהות מאוד, כמעט בלתי אפשריות. מדובר על מצב מורכב באופן אובייקטיבי וחבל שתחמירי אותו על ידי דרישות נוספות, גדולות עוד יותר מעצמך. כל מה שאייעץ לך, רק יגדיל את הדרישות שלך מעצמך, ובעקבות זאת את האכזבה והכעס העצמיים שלך. לכן, פני לרופא המשפחה, קודם כל.

• התגובה הזו עודכנה לפני לפני 8 שנים, 3 חודשים ע"י חיים עמית.

[טולי]

תודה רבה על העצות, לקחתי לתשומת ליבי ואכן אפעל בעצתך.
שתהיי שנה אזרחית טובה ומוצלחת, מלאה בכל טוב!

[חיים עמית]

ברצון ובהצלחה

[מאת]

תגובות