בעוד חודשיים יהיה בן שבע.
למשל: לפני כשבוע התארח אצלנו חבר שלו מהכתה. הם שיחקו מחבואים ברחבי הדירה ובמשך שלושה או ארבעה סיבובים רצופים החבר ניצח במשחק. פתאום בני פרץ בבכי חזק מאוד וכעס מאוד שהוא כל הזמן מפסיד. הוא מיד רץ מהסלון אל החדר שלי כדי להתחבא עם הבכי מהחבר. הוא התבטא לא יפה יפה כלפי החבר, אמר שלעולם לא יזמין אותו יותר. אני ישבתי לידו וניסיתי להרגיע אותו, אחרי דקה בערך הוא נרגע ואני המחמאתילו על זה שהוא הצליח להרגע. והוא יצא לשחק עם החבר. החבר אז אמר "אתה יותר בכיין ממני" או משהו כזה. כנראה אמרתי משהו כמו, "לפעמים בוכים ואז נרגעים". אז ההערה הזאת עברה לה. אחר כך הם המשיכו לשחק במשחק אחר…
בערב אחרי שהחבר הלך ואחרי שבני נרגע שוחחתי איתו על כך שאם הוא כועס, ובוכה בכל זאת הוא צריך להשתדל לא להגיד בקול רם דברים לא נעימים שהחבר ישמע. הוא אמר שהוא לא חשב שהחבר שומע.
היום למשל (אחרי שכבר קראתי את המאמר שלך בynet), אחרי משחק של שיתוף פעולה מצוין במשך כשעה וחצי עם חבר, הוא התרגז בנוכחות החבר על מטוס נייר שהוא לא הצליח לעשות כמו שהוא רוצה והתחיל לבכות. הנחיתי אותו להרגע, לנשום עמוק , הוא בכה עוד קצת והשתדל להרגע והצליח די מהר, והחמאתי לו על ההצלחה. אחרי כמה דקות זה קרה שוב. החבר הזה בעל טקט יותר מהראשון, רק הסתכל עליו בתדהמה ולא הגיב בכלל.
הוא מגיב בצורה שנראית לי מוגזמת לאכזבות שבעיניי הן קטנות. יש חוסר פרופורציה בין הטריגר לבין עוצמת התגובה.
אני מתרשמת שהוא חברותי ומקובל על חבריו. אין לי הרגשה שנמנעים מחברתו או שהוא נמנע מחברת אחרים, כשהוא מזמין חברים הם נענים ברצון להזמנה.
.