מעגל פחד מקיף אותנו, נמצא בתוכנו, ומשפיע לרעה על התמודדותנו עם נגיף הקורונה, בכל הרמות. פעמים איננו מודעים לו, אך אנו מתנהלים על ידיו. במאמר מוצעות שתי הצעות מעשיות כיצד להשתחרר ברמה האישית מהתנהלות מונעת פחד ולהחליפה בהתמודדות המבוססת על שכל ישר והגיון בריא.
בתהליך חינוכי ארוך ולא הכרחי ילדים לומדים להדחיק את רצונותיהם הטבעיים. הם מתרגלים לְרַצות במקום לִרְצות. כאנשים מבוגרים אנחנו ממשיכים להדחיק את רצונותינו האמיתיים. כיצד נדע מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד נצליח להרשות לעצמנו לבטא רצונות אלה? על כך ועוד במאמר.
התפטרות מתוך מחאה היא אחת משלושת סוגי התפטרות אפשריים. המתפטר חושב לא רק על עצמו, לחיות בשלום עם ערכיו ואמונותיו, אלא גם מבקש לתרום בדרך זאת לתהליך שינוי מערכתי, לאחר שנכשל להשיג זאת בדרכים אחרות. על התפטרות כמחאה מתפקידים בעבודה ומתפקידים חברתיים מגוונים, במאמר זה.
האם יכול להיות שנשים מנהיגות מודות בטעות לעומת גברים מנהיגים שלא מסוגלים לכך? והאם הסיבה היא באישיות הנשים או בסביבה בה הן גדלות?
משבר נגיף הקורונה חשף שלושה סוגי מנהיגים, ברמה הלאומית והקהילתית: אלה שנעלמו, אלה שהשתלטו ואלה שנכחו. המאמר מפרט שלושה סוגי מנהיגות אלה, עם פירוט והרחבה של האחרון: מנהיגות נוכחת.
איך אני עם הפסיביות שכופה עלינו הקורונה, וכיצד זה מתחבר עם הסכנה של הידרדרות בחיים, בשגרה ובחירום.
על מה שחווה ולמד חיים עמית במהלך היום השלישי בטרק המילפורד, באי הדרומי של ניו זילנד.
מהו סוד העוצמה הרכה (Soft Power) של ניו זילנד, וכיצד נוכל לאמצה לחיי היום-יום שלנו? על אחת הלמידות החשובות ביותר שלמד חיים עמית במסעו האחרון לניו זילנד.
במהלך מסעו לניו זילנד חווה חיים עמית חווית שיא רגשית. בעקבות זאת, הוא מפרט מניסיונו שלושה תנאים רגשיים שנחוצים כדי לחוות חוויות שיא רגשיות, בכל מקום.
כאשר איש קטן מטיל צל גדול, סימן שהשקיעה מתקרבת… שנת תשע”ט הסתיימה לצערנו בכמה אירועי אלימות מטלטלים בקהילתנו. כדי ששנת תש”פ תהיה טובה יותר, ועל
במאמר מפרט חיים עמית ארבעה תנאים שבהם הצורך ההישרדותי דווקא יכול לגרום לנו לרצות להתקרב אחד לשני ולטשטש את גבולות הקבוצות הראשוניות שלנו.
על ראיית הטוב באחרים הנתפשת לעתים כחנופה ולקקנות.
בתנאים נכונים של מפגש, גם כשהוא מתקיים בין קבוצות שונות ועוינות לכאורה, האמפתיה מדבקת! זה מה שקרה לי במפגש פויקה בין מתנחלים+דתיים+ימניים לבין שמאלנים+חילוניים+אנשי הקו הירוק.
"להיות חדש" זו עמדה נפשית, שאינה תלוי בגיל או בוותק. לא קל להתמקד בחדש אך כדאי להתאמץ לעשות זאת כדי להמשיך להתפתח, כדי להצליח להשתנות, כדי לחיות חיים בריאים יותר ומהנים יותר. במובן הזה כולנו יכולים להיות "חדשים": בזוגיות, בהורות, בעבודה, בתחביבים.
כיצד אפשר להעצים חוויות של חופשה, טיול, או כל אירוע חיובי אחר, כך שנחווה אותם יותר מאשר הזמן הקצר שבו הם מתרחשים? במאמר מוצגות שלוש דרכים להעצמה של אירועים, על ידי פעולה נכונה בשלושת מימדי הזמן.
נראה שבכל מקום, בכפר ובעיר, קל יותר לומר ביקורת, לבוא בטענות, לתבוע תביעות, להציג דרישות, דווקא לאנשים איתם אנחנו חיים, במשפחה ובקהילה. קשה ונדיר יותר להודות, לבטא הערכה, להצביע על החיובי, להבליט את הראוי. במאמר טוען חיים עמית שבבסיס קושי זה עומד הפחד מאינטימיות. כיצד להתגבר על פחד זה ולהצליח להפוך את אמירת הטוב הנדירה לשגרת חיים בעבודה, במשפחה, עם חברים – בכך עוסק המאמר.
פעמים רבות אנשים משליכים את רגשותיהם הפנימיים העזים על בעלי תפקיד בקהילה וביקורתם כלפיהם צבועה בצבעים קשים של עוינות ורוע לב. כדי להצליח לבטא ביקורת נוקבת אך אוהדת, לא מטייחת ועדיין אמפתית, צריכים המבקר והמבוקר להקפיד על שני עקרונות בסיסיים: להתעקש על מי שהם כבן אדם ולא לוותר על דיאלוג מעמת, כנה וישיר.
רוב ההורים מבינים את חשיבותה של דוגמה אישית בהורות, אך בפועל, פעמים רבות הדוגמה האישית שהם נותנים לילדיהם היא שלילית. מדוע זה קורה וכיצד ניתן לשנות זאת?
יש חברים שאומרים שלום כאילו כפאם השד, בחטף, ללא חיוך, כמעט בלי להזיז את שרירי הפה. אני לא מבין אותם: אם אתם כבר אומרים שלום, למה לא לחייך באותה הזדמנות? מאמר קצר על יתרונות החיוך לקרובים ולרחוקים.
עם קבלתו כחבר חדש בקיבוץ, בוחן חיים עמית את שאלת האושר בחיים, דרך היחסים המורכבים בין הנאה למשמעות.
שני אירועים סמוכים שחוויתי לאחרונה, בערב יום הזיכרון ובערב יום העצמאות, חידדו אצלי שתי תובנות: 1. חשוב שהורים ומחנכים יקחו אחריות לחינוך לאמפתיה של ילדים ובני נוער, ולא יסמכו על תהליכי למידה טבעיים של אמפתיה. 2. חשוב שמנהיגי ציבור, בכל התחומים, יקחו אחריות על הגברת אמפתיה במרחב הציבורי, ולא יסמכו על יד המקרה.
