"אם הייתה לי רק שעה לפתור בעיה וחיי היו תלויים בכך,
הייתי מקדיש את 55 הדקות הראשונות לשאול את השאלות הנכונות"
(אלברט איינשטיין)
פעמים רבות אנשים יוצאים מאוכזבים ממפגשים רבי משתתפים: פגישת חֶבְרָה או פגישת ארגון, שיחת קיבוץ או שיחת צוות, ישיבת ועד או ישיבת הנהלה. הם חשים שעמום, חוסר משמעות, "בזבוז זמן", ונוטים להאשים בכך את הנוכחים במפגש, בין אם אלה בעלי תפקיד ובין אם אלה משתתפים רגילים כמוהם.
האם אנחנו יכולים לגרום לכך שפגישות שאנו משתתפים בהן תהיינה מועילות עבורנו? ואם כן, כיצד?
החשוב ביותר הוא להבין ולקבל שהאחריות ליצירת ערך או משמעות פנימיים היא לא "שלהם" – המארגן, המנחה, המנהל, היו"ר – אלא שלנו. זה נכון תמיד וגם במפגשים רבי משתתפים.
הנה שלוש עצות מעשיות שיכולות לעזור למי שרוצה להשפיע שמפגשים רבי משתתפים יהיו מועילים עבורו: לִשאול שאלות, לִלמוד בפתיחות ולהודות.
לִשאול שאלות: שאלות הן הדרך העיקרית של משתתף להשפיע על מהלך העניינים. שאלות מכוונות את השיחה למה שמשמעותי עבורי. שאלות הן גם פתח לדיאלוג, דו-שיח, במקום הרצאה חד-כיוונית מצד אחרים. זה יותר מעניין ובדרך כלל גם יותר מעשיר ובעל ערך.
אני מציע לפתח הרגל: לשאול לפחות שאלה אחת בכל מפגש. כדי ששאילת השאלות תהיה מועילה, חשוב שהן תַּבַּעְנָה סקרנות אמיתית ולא תנוסחנה כתלונה, ביקורת או ציניות. כמו כן, שאילת שאלות חייבת להיות מלווה בהקשבה לתשובה. כך נוכל להיות מעורבים ולא משועממים, סקרניים ולא אדישים, ואולי גם נצליח לקדם למידה ויחסי אמון.
לִלמוד בפתיחות: כדי שמפגש יהיה משמעותי עבורנו, עלינו להגיע אליו עם פתיחות ללמידה. אם נגיע למפגש בגישה מתנגדת ועוינת, או בתחושה שאנחנו יודעים הכל, כנראה לא נצליח להפיק ממנו תועלת.
סיפור זן ידוע מספר על פרופסור שבא לבקר את נאן-אין, מאסטר זן יפני, כדי ללמוד ממנו אודות חוכמת הזן. נאן-אין הגיש תה. הוא מזג מהקנקן אל כוסו של האורח אך לא הפסיק למזוג, גם כאשר זו כבר הייתה מלאה. הפרופסור המופתע הביט בתה שנשפך מתוך הכוס המלאה וקרא למארחו "הכוס מלאה! שום דבר לא יכול עוד להיכנס אליה!" "כמו הכוס הזו", אמר נאן –אין, "גם אתה מלא בידיעות ובדעות שלך עצמך. כיצד תוכל ללמוד זן אם אין לך מקום שאליו תוכל להכניס אותו?"
אני מציע לפתח הרגל: למצוא בכל מפגש משהו אחד לפחות הראוי ללמידה. זה יכול להיות עניין שקשור ישירות לנושא המפגש, אך גם משהו שהתחוור לנו במהלך המפגש ולא קשור ישירות לנושא. כדאי לשתף בלמידה שלנו. כך נעודד אחרים לשתף במה שהם למדו ותהליך הלמידה הכללי יתרחב ויגדל.
להודות: כל הכרת תודה חשובה. במחקרים נמצא שהכרת תודה היא אחד הגורמים המובילים והמשפיעים ביותר בבריאות נפשית. יש אף הטוענים שהכרת תודה מחזקת את המערכת החיסונית שלנו, ומשנה את החיווטים המוחיים שלנו להתמקד בדברים החיוביים, הטובים, שאנחנו מודים עליהם.
כשאנחנו מוקירים תודה במפגשים אנחנו משפיעים על אווירת המפגש, שתהיה חיובית וידידותית יותר. זוהי תופעה שנקראת "הדבקה חברתית": אנחנו נוטים להזדהות עם רגשות חזקים של האחר, והם משפיעים על רגשותינו שלנו. אווירה ידידותית היא חממה טובה יותר ליצירת חוויות למידה חיוביות ומשמעותיות.
לכן, אני מציע לפתח הרגל: לחייב את עצמנו להודות בכל מפגש למשתתף אחד לפחות, על משהו שלמדנו ממנו, משהו שהיה לנו משמעותי בזכותו.
בהצלחה!
"הטובים שברעיונותינו מקורם בזולתנו"
(ראלף וולדו אמרסון, פילוסוף, סופר ומשורר אמריקאי)
